|
חריגה מוזרה שונה
או פשוט מיוחדת בדרך שלה
היא מתעוררת כל בוקר והבית מלא אנשים.
נוסעת לבית ספרה ובדרך יש עוד אנשים שנוסעים איתה.
גם כשהיא חוזרת, ועד הערב, ובלילה - הבית מלא אנשים.
|
אבל אלוהים ידע ששבוע זה 7 ימים והוא לא הבין מה קרה ביום
השביעי...
חשב וחשב ולא הצליח לגלות.
|
יום אחד עברתי ליד חנות קטנה, שלא ראיתי אף פעם. חנות שונה.
לא היה מה לקנות, לא היו מדפים, לא היתה קופה ולא היה כלום.
חדר לבן עם קירות לבנים, ריק.
|
והראש ריק!
אין כלום בפנים!
אין מחשבה. אין רגשות.
|
פנים עגולות מדי - בלי קווים ישרים.
אף קטן ועקום - אפילו הנחיריים לא שווים.
|
נערה ישבה בבית קפה
והביטה סביבה
הדליקה סיגריה, לגמה מהקפה
|
היא המשיכה לשתות ולרקוד ולצחוק בקולי קולות. צחוק לא אמיתי.
פתחה מגירה מתחת לשולחן והוציאה סיגריה עישנה אותה וכיבתה אותה
על גב כף ידה, זה לא כאב לה רק קצת שרף.
|
סבא? "הוא בשמיים".
שמיים? "הוא בתוך השמיים, והוא שומר עלינו בשמיים".
שמיים? "אלוהים".
|
כל כך טוב להיות לבד
אתה שלך לנצח...
אם יש מסביבך אנשים או אם לא
אתה שלך לנצח...
|
הוא ישב בקצה השני של החדר
הדליק סיגריה ונשכב על הספה
היא לא הורידה את עיניה ממנו
|
יש לי חברה
שנמצאת כמעט בכל בית
קוראים לה שולה
|
מתה עכשיו, לא עוד, לא עוד!
מתה מחר! לעולם לא...
מתה תמיד...
נשארו רק טמטומים...
|
וככה אני,
אבודה בתוך עולם שלם,
גדול,
אבל קטן,
מסובך,
אבל מובן.
|
זה קשה!
קשה לי עכשיו!!!
לא רוצה לישון!!!
|
ככה לאט לאט מבינים
משתנה כל הראש והמוח
כשהזמן וכשחולפים הימים
ועובדה זו לא נותנת מנוח
|
רק כשאני חושבת על זה
עליך
רואה אותך
מה עשית לי?!
|
קשה לדעת שאתה חולה
קשה לבקר אותך ושאתה לא רואה
|
טוב לי! החיים שלי מאושרים... אני לא מוצאת דברים רעים ואולי
אני עושה לי שטיפת מוח ממש ברגעים אלו כי אני לא מצליחה להתנתק
מהמחשבה שאני לא יכולה לספר לך את זה ולעבור איתך את זה אבל
אני לא יכולה ולא רוצה...
|
לפעמים אני חושבת שעות,
איך אני יכולה להיות כל כך מטומטמת?!
ולעמוד בדיוק בגבול הדקיק בין אופטימיות לטפשות...
לפחות הייתי טיפשה או אופטימית, אבל לעמוד באמצע?! מה הטעם?...
|
אני רוצה לספר לך שאף פעם לא שכחתי אותך.
אני רוצה להגיד לך שגם כשהתעלמתי, ראיתי אותך.
אני רוצה להגיד לך שכשהיית מתקשר, אני הייתי שמחה.
וכשכעסת עליי נפלה עליי תוגה.
|
אני לא יודעת אם יש יום שאתם באמת יכולים להגיד שמאותו יום אתם
זוכרים את עצמכם. לפחות לי אין יום ממשי כזה... אני רק יכולה
להגיד לכם שאת היום הראשון שלי ב"גן- צעיר" או כמו שנהוג
לקרוא, גן טרום חובה. אני מתחילה לזכור פרק חשוב בחיי...
|
אבל זה כיף הגעגוע הזה... הוא געגוע טוב, משהו כמו חלום מתוק
שנגמר וכיף להתענג עליו עוד ועוד.
|
אתם יודעים משהו שאני פשוט לא מבינה? בטח שאתם לא יודעים כי לא
סיפרתי לכם...
למה לאנשים שזה הכי לא צריך לקרות להם זה קורה דווקא להם?
בטח אתם שואלים מה קורה?
|
אני חושבת שאני ילדה מדהימה, או לפחות מקווה לחשוב. אבל כשאני
מסתכלת על עצמי במראה, אני נשבעת שאני לא רואה כלום. אני באמת
מנסה ולא רואה. ימים שלמים אני עושה לעצמי שטיפות מוח.
|
זה מה שיש לי להגיד.
וואלה.
|
להיות אמיתי? מה הכוונה? לא להיות מזויף?! מה זאת אומרת?!
להיות עצמך? מי זה העצמי הזה שאתה צריך להיות הוא?
איך הוא? מה הוא מרגיש? מה הוא חושב? איך הוא מתנהג? לקבל את
עצמך-אפשרי לא? אתה בתוך עצמך איך לא תקבל את עצמך?
|
החלטתי לכתוב כאן משפטים מדהימים שהעבירו לי את המחשבה שאני לא
דפוקה, אני לא לבד, יש עוד דפוקים כמוני, אבל בספרים...
קראתי את הספר "מישהו לרוץ איתו"/דויד גרוסמן והרגשתי שהספר
כתוב עליי...
|
הרי תסתכלי על עצמך... תראי מה את! מי את בכלל?
כבר שכחתי ובטח גם את!
|
|
|
בוא'נה אני נהיה
די טוב בזה!
קומיצה מוצא
ריגושים כשהוא
מחטט באף. |
|
