|
ב97, בעודה רכונה אל שולחן עבודתה, מהרהרת באותו יום
גורלי שהסיט את כל מהלך חייה, מחבקת את רגליה אל
בטנה, כמבקשת להתערסל ולו רק בכדי להפסיק לרעוד,
הרגישה את אותו כוח עליון, פורס דה מג'ור, רגע קטן
של אלוהות, שמשך אותה אל העיפרון והדף שהיו מוטלים
לצידה.
אותו דף ועפרון שתמיד הסתכלה עליהם באותו הדרך שבה
כולם מסתכלים, נראו פתאום כמו האור הקטן שנדלק בתוך
החשיכה.
מאותו הרגע ידעה שגורלה נקשר ברישום, ושחוסר האונים
ההו כה גדול שנכח בחייה, נסדק, ושהסדק הזה כבר לא
יתאחה, אלא רק יגדל. והעופרת, הריח, והטעם. מאז אותו
רגע תמיד דאגה שאצבעות ידיה יהיו קצת מלוכלכות בה.
כך, ברגעים בהם הייתה רחוקה, קרבה את אצבעותיה לאפה
ופיה, לחוש שוב את הקרבה אל הדף והעפרון, גם במקום
הכי סואן, ובזמן הכי קשה.
They took all the fun of being a women
invaded into your private areas
your innocent body
|
All the guards of my small heart
are slowly becoming herm
I'm afraid from everyone
to get in there
|
All this time that gone away
its all coming back to me
all those things I wanted to say
I hope its not too late
|
ill never let them
ill never fall
because ill never let them
take my ball
|
There is no way out of this place
no way out
I'm scared
|
המבט האוהב שמלווה במילים יפות
המגע הרך, הליטופים
הנגיעות הקלות
|
אורות לבנים
מאירים עליי מכל הכיוונים
קשה לי לראות
|
בוקר יפה יכל להיות
אבל מישהו החליט לכבות ת'אורות
החליט להשאיר אותי ככה לבכות
שעות
|
חיוך תמים
מסתיר את הכול
כמה קשה לראות את העצב
בתוך הכחול
|
לפתע הבנתי זאת , בעודי בת שמונה שנים, שוכבת במיטתי.
"את עלולה למות בכל רגע" אמר הקול שבראש שלי.
פתאום, בבת אחת, נכנס בי גל של פחד. העולם שאנו נמצאים בו הוא
זמני בלבד. אני עלולה למות בכל רגע ואז מה יקרה? מה יהיה עליי,
אם בכלל?
|
|
|
נניח שאני יושב
תחת עץ, ונופל
לי תפוח על
הראש. האם זה
מוכיח ש-
e=mc 2?
קאנט מוכיח
לאריסטו שהתפוח
לעולם אינו נופל
רחוק מהעץ |
|
