|
המצח מזיע ובוכה, מזכיר לי ימים כתיקונם שהחום הנורא העביר
אותי על דעתי. אני מסניף את הצחנה של עצמי ומנסה למצוא דרכים
להאריך את הדרך רק בשביל עוד קצת מק וריקבון. גם אבא עכשיו
מרקיב. דוממתי מנוע וחיסנתי את עצמי בכיפה שחורה ועוטפת.
|
היו היו פעם מר וגברת סטיני.
על גג הים הכחול, מעל כולם, ברזיל יפה יותר מאי פעם. שמש לבנה
ויפה, והירח חיכה כל פעם רק איתם לרקוד.
|
"את הדבר הכי יפה שהיה לי בחיים"
לוחש לאוזן קטנה,
|
טירוף של לילה אחר, למול נשמות זועקות אני היחידי שעדיין
שפוי,
אני ועוד קצת, אבל לא יותר מדי.
|
אז הנה גם אני רוצה לצאת,
המוח לא נותן למחשבות לא לעוף. בעיקר מול ירח רעב. בואי נשמע
סיפור על כחול אחד. כחול עצוב.
|
|
|
"כן, כן. הבנתי.
שבת מקוצרת.
מצחיק."
לאה רבין |
|
