|
קראתי שיר של משורר גאון
ואז של עוד כמה שגרמו לי לחשוב
|
וארוחות חג מזכירות לי
את השנים.
|
והאהבה יורדת 25 קילומטר.
מים מתוקים.
|
ובתוך כל הרצון לשנות
אתה נותר.
כ"כ בשלך, ועדיין נאהב
ועדיין מקום גדול תופס במרחביי
|
למה תמיד המקום הנמוך
המקום המבייש
|
ורציתי להיות בקבוק המיץ על הריצפה
|
זה זמן להיפרד
עדיין, קשה להיפרד משלווה
מזמן ארוך פרוס ללא גבול
|
להעלות דפים ממזמן
ענן ועוד ענן
|
ידעת
שהכל נגמר ולמוות אין שיר
היה עדיף לטרוף אותך כשעוד זחלת על גחונך
|
מה שהולך בצורתו המסוימת
לעולם לא חוזר
|
הרגעים שנזלו
הכחילו וקפאו
|
הניגודים שיגעו אותי,
אמרתי לו איקורוס בפעם המאה, תבודד אותי.
הניגודים שיגעו אותי,
מורכבויות מתפרקות בתלת מימד,
בחד אופן.
|
אישה שהיא בוכה
במטבח או בדרך למוסך
|
שומעת ת'שירים שלו בד"כ כש
קר
|
אוי, הייתי רוצה לאגד אותך כמו עוד דף בקלסר שלי,
שתהיה שם תמיד שאני אוכל להיות קרובה לזה
|
שאני כבר מתעוורת
מסתנוורת
הולכת אחורה
במעגלים
|
על הספה בביתי אנחנו מבארות דברים
|
היה חסד
שהיה חוזר אלי אחרי ימים של שכחה
רגע בהיר של קרני השמש על מדרכה
|
קורם אותי צבעים חדשים -
מוכרים
לא קרם בואריה
קורי עכביש
|
מתאוששת מכוסות תה.
מאזינה לך יקירה - אישה של רוח.
|
הסבל לצד השמחה
העצב אל מול החמלה
|
עודף
של משהו רך אולי זה הקרבה
קצה עין שמבקש עוד יותר לזלוג
לגזול את האחר כמעט לצוד
|
יש לשבת על המשחקים בשנית
ולראות את הצבעים
לפני המהלומה
|
קליפות למרקם הנעלם
של השפיות
המתנדנדת
|
ראייה בהירה של סוף
עלולה להקשות על האמצע
|
המילים שלך כמו מים
יתמזגו עם המלח על פני
|
הנה הסתיו מגיע
הנה אתה ממאן להיקטף
אני תולה עוד חבל
על הגשם הרופף
|
עד שתהינו האם באמת רצינו.
להיות כל מה שקיווינו
|
אח"כ כיביתי כפתורים
נעלתי מקשים
|
והזמן מקבל מושג
רק בזמנים קשים
|
אתה ואני זה כבר לא אנחנו אתה שולח הודעות במסווה של רומנטיקה
נוזל לי לתוך הפלאפון רגש ישיר לקרביים צלילים של מערכת
מתוחכמת מאיתנו
|
תרחם עלי כשלא אהיה כאן יותר
דע שהרגישות הורסת כמו בונה
|
המקום הזרוע הזה
הוא בעצם עקר
|
לא כותבת יותר ולא מבינה
לא כותבת יותר וזו לא בעיה של השראה
לא כותבת ומישהו פה נעשה חסר אמונה
|
טובלות בזה כאילו חוץ מהמרפסת הזו אין מקום אחר
|
להמיס אותך בתאים האפורים של האדמה
שתבין שגם היא כמוך
יש מאין
|
החלקיקים הקטנים ביותר
חלקיקים שמהם אני בנויה וגם אתם
וגם אתה
אהבה וחמלה
מתפוצץ לי בשכל
|
המודעות הערה
כבר נמחקת
לא משאירה דבר אצלך
|
כמה מהר את מאבדת חלומות ילדה.
כאילו מעולם לא חלמת באמת ילדה.
|
שירים של יום שישי
ודמעות של ימי חולין
שדות ירוקים של ארצות רחוקות
|
יש דברים כמו געגוע כמו שיגרה כמו דקירה חדה בתוך
ילדה קטנה
|
כשיפרח הפרח את תדעי
יהיה לזה ריח מריר
|
גם ככה האוויר לא יכנס
מהר מדי
|
תשעה חודשים של לקום וללכת
של לשיר לך את השיר הזה בלי לראות
|
את רוצה את הלשון, את המילה שלא נתקעת בגרון
זה שיגעון
|
עד שאין הגיון יותר
ובעצם מה חיפשתי בהתחלה
כי אם היה שם מפתח
כבר הייתי אמורה להרים אותו
|
קורעת עור תוף
בקצה צמתי
מסתלסלת
|
והוא כתב לה
אני אוהב אותך
למרות שאיני מבין דבר באהבה
|
התחבאנו כל כך חזק
ואף אחד שחיפש לא היה מוצא
|
קוראים לזה מאבדת משמעויות
|
שאבשל אותך על פיגמנט סגול בלב מדבר
שתדמה את עצמך לפיקציה
|
מול מראות, שדיים נפוחים
הגוף הזה פשוט לא מספיק
|
פתאום ידעה שנותרה החיה הרדופה
מחכה לנוזלים
|
רוצה שיבוא נס
ומחפש
וכבר חשבת עד פה... וכבר חשבת
|
עצים גבוהים בני אולי מאות שנים
יבשת מלאה מים וירוק מתוקים
|
אישה עם קול צרוד שרה לי בבאר
זה חם זה בטח עלי
|
מעדיף שיתמכרו אליו
מעדיף שאזחל
שאחלש
|
כולם
וואן באי וואן
בתוך איזה אוטו קטן
|
בלחייך, בנימים. עדיין דם נושב בעורקים
והמראות כל כך חיים
|
מנסה בעברית
מנסה
בשפה כשרה
|
מרחקים מאובקים והגב שלך שמסתובב לקירות ברחובות שונים בתוך
מבנים שתוחמים אותך להיות פתית שלג בבית זכוכית והילדה שלך
|
עטיפות שחורות של תקליטים האולר
של הילד מערוץ הסרטים נופלים במעבר חצייה
|
היו ימים של חגורות
ימים שהייתי שותתת
|
התיקון שלך נידחה
אני אומרת לך
|
פרדי מרקורי בטלויזיה
ואני עמוק בתוך עצמי
פרדי מרקורי ואני
|
לפעמים חשב האדם שהוא לא אני
איפה האדם שהיה פה קודם
אבל הוא ידע שזה לא מעשי.
|
לכתוב שירים
בשביל לסיים אותם
|
רוצה לדבר עם מישהו מובן
הכלב, כמובן
מאריכה אצבעות
מעריכה את המכות
|
ודיברתי איתך מילים נשפכות אגרטלים נזילים
את אומרת קונפליקטים וגיבורים מספרים
|
כמה עגולה, כמה מתעקמת
כמה אוהבת, כמה שונאת
|
אני משתעלת לבד
וקמה לירוק נוזלים ארורים מהגרון
|
ואני רוצה להגיד לה רונה
קינן
את כל כך מזכירה לי את חווה
יונה
|
והאצבעות שלי סגולות
אוחזות בסיגריה
לא אוחזות
|
רצינו לרקוד (דרך דפנות ההיגיון)
רצינו לרקוד
לקרב פני אחים בחשכה
אבל אני ישבתי שם
|
כל מילה למשוררים
דמם מפוזר בעונג על איברי אנשים אחרים
|
נמלים זעירות מתקוטטות מתחת לאפי
|
וצחקת ובכית ומחית ת'דמעה
ונבחת ושברת וברחת חזרה
|
אל תראה את זה שקוף
יש רמות גם בהרס
|
אל תחפש פינות
אל תתגרה למעגל
|
השיפוט, הראות
הפרספקטיבה היקרה
אבדה
|
אז בוא נהיה מעליך.
אתה לא באמת תהיה
אל תיתן נוכחות לדמות הזו
שבכח מנסה לעגן את עצמה
נשמט מעצמינו
לא נהיה הדבר הברור, המוגדר
ניתקלף
ניתרופף
|
שהאספלט לא יראה לי כמו גלויה מקצה עולם
|
אל הארכיון האישי (14 יצירות מאורכבות)
|
|
