|
היא אוהבת שחור וורוד, ערבים ויהודים,
יש לה חברים דתיים וחילונים, צפונים ודרומים,
ג'ינס וטריקו או מיני וצמודה, פופ ורוק ישראלי,
פרות וחתולים, ירושלים ותל אביב
(היא חושבת ששתיהן קדושות), רוצה לגור
בקיבוץ ובעיר, לא תמיד יודעת אם היא ימין
או שמאל (למרות שיש לה נטיה מסוימת),
אוהבת את מונה ואת מיכאלנג'לו,
לפעמים מתולתלת ולפעמים חלקה,
קוראת סאראמאגו (ולא אכפת לה מה הוא חושב,
אכפת לה מה הוא כותב) וטולקין,
אי-מיילים ומכתבים.
יהונתן גפן הוא האבא הרוחני שלה.
היא מלאת ניגודים. מן הסתם זה בגלל שהיא
עוד לא התבגרה מספיק וזה בסדר.
היא כותבת מאז שהיא זוכרת את עצמה וזה
לא אומר הרבה כי היא לא זוכרת הרבה.
"אם תיקח ממישהי את מחשבותיה ורגשותיה,
בזו אחר זו, לא יישאר לה דבר מלבד אינסטינקט
מחוספס, נושכני ומחורבן, מתפתל כתולעת עמוק
בקרביים, כה חבוי שלא ניתן למוצאו.
תארי לעצמך שקיימת מזימה כלל-עולמית להתכחש
לקיומו של הצבע הצהוב. איפה שלא תראי
צהוב יגידו לך, לא, זה לא צהוב. מה זה צהוב
לעזאזל? בסופו של דבר בכל מקום שתראי
צהוב תגידי: זה לא צהוב, כמובן שלא, זה כחול
או ירוק או סגול, ...או שתגידי, כן, זה צהוב,
ובהדרגה תשתלט עלייך ההיסטריה, ואז את
תשתגעי לגמרי."
(דייויד אדגר, מרי בארנס, מתוך "דור הפרוזק"
של אליזבת וורצל)
אף אחד לא יודע איך זה בדיוק קרה , ומתי זה ייעלם , אבל
אודיאה הייתה כבר אצל כל הרופאים , עשתה את כל הבדיקות ,
וחוץ מזה שכל בוקר היא מתעוררת עם פרצוף שונה , הכל
אצלה תקין .
|
וזה לא זמן טוב לכלום עכשיו . כל מעשי עולים בתוהו , כל
תקוותי
נגוזו , ואני רק שומעת את קול הגורל לוחש לי :
"לעולם לא תיהי מאושרת."
|
לפני חצי שנה בערך , קצת לפני שהיא עזבה , התחלתי לבכות .
|
מה בסך הכל רציתי ? להזכר בו . שעות לקח לי עד שהגעתי
לאנדרטה . כמה אנשים ! וכולם ישובים על האדמה ,
מדליקים את הנרות , מביטים זה בזה .
לא הבנתי מה קורה שם .
|
המצאתי כדורים.
לכדורים שלי הכנסנו צבעי מאכל בגוונים פסטלים,
משהו שישרה ביטחון על מי שקונה אותם.
חוץ מצבעי מאכל הוכנסו להם מים,חומרים מייצבים
וממש מעט חומר שנעשה ועורבב על פי הנוסחה
הסודית שלי.
|
הבטתי בבקבוק, חלצתי את הפקק והכנסתי לתוכו מיד
את האהבה שלי. את כולה.
האהבה שלי הייתה בצבע אדום כמעט שקוף (בטח מכל
הדמעות הצבע קצת דהה) והיא הייתה כל כך גדולה,
שנאבקתי איתה קצת, אבל בסוף היא נכנסה.
|
לא האמנתי לה אז, בבית הקפה בשינקין, וגם לא האמנתי לה אחרי
שכבר נפרדנו כשהיא באה ללוות אותי לבקו"ם, מוחה דמעה שבאמת
הייתה שם (ספק בגלל הפרידה, ספק בגלל העדשות) ומבטיחה לי שאף
פעם לא נפרד.
|
אסור להסתכל על האנשים, צריך רק ללחוץ. ואני עוד
רגע לוחץ, עד שאני שומע אותה לידי.
"סליחה, מה השעה?" אני מביט בבהלה לעברה "סליחה?"
"מה השעה?" היא שואלת שוב
|
אפילו אז , כשלא אמרנו כלום , רק הלכנו בחשכה לחדר שלי ,
ונישקת אותי , ורעדת כולך , ואני לא יכלתי לנשום כמו שצריך .
אפילו אז כבר ידעתי .
|
ארבע לפנות בוקר . אני שונאת את השעה הזאת .
אם כבר ארבע לפנות בוקר - שיהיה מוצדק .
היום זה לא מוצדק . היום אני רק יושבת ובוהה במסך המחשב ,
ולא מבינה מה לא בסדר אצלי .
|
ומה יהיה איתי עכשיו ? איך אפשר להחזיק בבדל של
אהבה ולקוות כל יום שתחזור בדמות של מישהו אחר ?
|
מישהו בבקשה יכול להדליק את האור אצלי בראש ?
אני מנסה להדליק אותו כבר שלוש שנים והוא לא נדלק !
אני חושבת שהנורה שם נשרפה או משהו ,
אולי צריך להשיג חדשה.
|
מי שמע על זה שאריך קסטנר שאל את פצפונת : "תגידי , בא לך
על אנטון ?" והדמויות של היום - תמיד יש להן טענות !
|
והכותל ריק. אין כמעט אף אדם. נשים מעטות עומדות
דוממות ליד האבנים.
מנשקות, מתפללות, ממלמלות ומנהלות שיחות שלמות
עם אלוהים. איפה הוא?
|
רק תנשק אותי כבר, הכל יעבור.
תן לרגע לסחוף אותך, תן לעצמך תירוץ אחר כך,
אמור לעצמך: "לא ידעתי מה קורה לי, זה תפס אותי."
|
לצרוח עד שכל העולם יסתובב וישאל : "מי המטורפת הזאת
שצורחת שם ? אולי צריך לקרוא למשטרה" .
|
מה? מה את רוצה לכתוב? שרע לך?
שבא לך לקחת המון כדורי שינה ולא לקום לעולם?
לעצור את הנשימה, לשנות צבע ולראות המון צבעים
חדשים?
|
"מה מכוער הוא מראך!" שמעה נקרוליטה קול צפצפני
מכיוונה השמאלי.
סוף סוף הפנתה נקרוליטה את מבטה אל הדובר
הצפצפני ונשימתה כמעט נעתקה.
|
|
|
