|
... ילדה בשמלתה הלבנה חותכת הליל, נאספת אל העלטה. זוג גרביים
לבנבנות, כעיני החתול, בורקות עוד רגעים מספר... והנה, הבריק
הלהב לשבריר השנייה, וכבר נבלע התום ונאסף אל החשיכה... - כן,
כוסות רבים כבר נלגמו. דחוס קמעה בצוואר בקבוק הליל; דומה כי
שדים רבים מדי
|
על קצות האצבעות
בצמוד לקיר
שלא להותיר
עקבות בשמש
שלא להכתים
|
כמו גוף יכולתי
לפשוט...לא-גוף
היכול לפשוט רגל
ועור?
|
מראה מראה
שעל הפנים
כמה אמת
סטרת על לחיו
וחבטת בזאת
גם על השנייה
|
כמאתיים ומשהו מטר מתחת
לפני האדם - גם בבוץ
השחור לא תמצא מרפא
מי יודע מה.
|
ברוך הישיש המוציא
לחם מן האשפה
ינצור האל השרימפס
והגלאט
|
כשאני פותח ראש
עם העולם - את
קמה בלא מחול דמעות
ופרידה, והולכת
ומעכזת בשחורים
עד עצב היום הזה.
|
לוקט שבריה
לוכד בקריסטל
משולש גביע
ענוג צוואר
ופצוע שפה
|
המציאות אינה נושכת
לכל היותר היא בועטת
ללא סימנים כחולים
|
בשם שלושת האבות וארבע האמהות
אני דורש הגדרה עצמית מחדש
תובע שאופיע עכשיו ומייד
רוצה גם אוטונומיה
ומולדת לעצמי
גם כמה מקומות קדושים
|
כזאב מוכה
ירח
מבעד לערפילי
המזרח
|
מאבד צלמי
שלרגע
הכל
מחוויר
|
תחת מפולת ריסים
מוגפות משאלותיי
ופנייך נטרקות
מאחורי תריסים
ונציאנים תכולי-מתכת
מבטם
|
גומה זעירה
נפערת
כצוהר מסורג
כתום
|
אדוות משק שירך
מעל פני תהום
שורותייך
|
בוהה
בין קילופי
עור כפות רגליי
אל קיפולי
נפשי
|
אל קיפולי הנייר
שבנפש
קמט תחת קפל
מיישר מאזן
ומחליק
|
כעמוד האש נודדות
בדמי לילותיו
|
על כתפך יומי
גולש כשערך השחור
|
לעור ערב
צבטתי רקמת
חוף געגועך
|
קולפת בסכינך
היפנית
שכבה דקה
להחריד
|
כחץ שחור מחדיר
את רעל דיו חותם
המוות בתעודת
פטירתה הרשמית
המתגוללת כקלף
יד חסרה בכפי
|
נושך שפתיים
שורט במים
כבנפש
על קווי דיוקן
נמוגים
|
שיירי סעודת ימיי,
משתה חיי, ארוחתי
|
אני שוקעת לכיוון
הלא נכון, מאדימה
עד קצות בהונותיי
ה
|
מאבד עצמי לדעת
פחות
אבל אותך יותר
ויותר
אצבעותיי ארוכות
בתוכך ככפית
בנפשך
|
אל הארכיון האישי (26 יצירות מאורכבות)
|
|
"אפשר לשנוא
אותו, אפשר
להתעלם ממנו,
אבל אי אפשר
לאהוב אותו."
זוזו לסטרי מקבל
ביקורות חיוביות
בטורי הבקורת |
|
