|
את משוטטת ביערות העד העירומים, את לבדך וצמאה לחיים חדשים.
מחפשת חום, בלילה מתכסה בקורים, ביום - את מעדיפה עירום. גופך
האפור מתמזג עם הערפל המתעצם לנוכח מלכותך... בלילה גופך משתנה
- את זועקת מכאב כשהכנפיים מגבך מתפרצות. צורחת מהצריבה בתחילה
כשהן זזות.
|
שתנוע בקצב כי אני מגרה את כל גופך בעזרת ידי השובבה... שתלחש
לי בשקט את שעליי לעשות, שאני אצדיע בחיוב ואצרח מהכאב "כן,
המפקד!", שתלטף לי את הגב, תעביר יד חושנית על הירך שלי.
שרגלינו יצטלבו ויורו לי להמשיך במשחק.
|
הדממה מסביב פגה עם הצווחה שמופנית אליי... "תרדי על ארבע,
כלבה! ותגידי לי כמה התגעגעת להצלפות שלי!" פניי מאדימות
מהבושה שעוטפת אותי באותה השעה ואני צונחת לרצפה הקשה... שוב,
שוב צורחת בלי מילים. שוב גונחת מכאבים, שוב הדם ניגר על גופי
- נחלים נחלים... הוא מח
|
התחלתי לרקוע ברגליי בפראות ולזחול מצד לצד כאחוזת דיבוק.
דמעותיי הפכו אדומות, הרגשתי איך הקרנית שלי בעין מתפוצצת ואיך
שטף הדם בה מתפשט.
|
הדמעות שוטפות את פניי, אבל אני מחייכת...
יודעת שאתה זה שאוהב להשפיל רק אותי, ושאתה זה שיודע אחרי
התפרקות שכזאת גם לחבק את גופי... העלוב, הכפוף, העייף הזה...
הגוף הפצוע והחבול שהוא רכושך הבלעדי.
|
|
|
כל מילה-
פנינה!
(קראתי מילה אחת
ועשיתי
אינדוקציה)
ג'וג'ו לסטרי,
אחיו המשובט של
זוזו לסטרי,
בתגובה ליצירה
האפית "שבע מאות
אלף חמש מאות
ושלושים שירים
על המוות" |
|
