|
נולד ב-1984.
חייל בצבא ההגנה לישראל.
קוראים לו פרד.
לבובי יש שלוש עיניים. שתיים באמת, ואחת במטאפורה. להיא
במטאפורה אין עפעפיים, היא אומרת. זה למה שהיא לא מרגישה
שום-כלום, היא אומרת. ומתרגזת. מי שמבין, מבין, היא תגיד לך.
|
לאחר זמן מה דומם היא משגיחה בכתפיו, שנרעדות קלות בשחוק שקט,
ומתכעסת עליו.
"מה יש? מה מצחיק? אתה עושה ממני בדיחה?"
סובב שנית להיעמד מולה, ברק חולה בעין פקוחה לרוחב.
"לא." אמר בשקט. "מעצמי."
|
די מוזר. הוא מלקק לה איזה אבר כלשהו בגוף, תנוך, או שד, או
משהו יותר אינטימי. מה זה משנה. הרי במילא כל מה שהיא מרגישה
זה את הצמיגות הלחה של הלשון שלו.
|
הרי בשבילה לא באמת היית קם כל בוקר, נכון? היא לא מספיק. פשוט
לא מספיק. לא מגיע לה שתעשן אתה, לעזאזל. מגיע לדפים הצהובים.
|
שרית הייתה רוצה להתייצב, ושרית הייתה רוצה לחזור בתשובה. לא
חשוב לה מה אמיתי, חשוב לה במה היא מאמינה. היא מחפשת את
אלוהים שלה בקרנות הזווית, בפאבים, באידיאולוגיות שפשו מן
העולם, בספרים, בפרויד, בעשן. תנו לה שביס, והיא הייתה מבסוטה
עד השמיים, עד השמיים.
|
ילדים אוטיסטים לפעמים לועסים לעצמם את האצבעות עד זוב דם
בנגיסות כבדות או מטיחים ראש בקיר שוב ושוב, עד לאובדן ההכרה.
אומרים שזה בגלל הבדידות והתסכול. ככה שמסתבר שלמילים האלה יש
משמעות אמיתית איפה שהוא, מעבר לבכיינות העמומה.
|
|
|
לעזאזל!!!
למה הכל כל כך
סוביקטיבי???
סרן בנימין
גלעד, אומר את
דעתו!!! |
|
