פרי נולדה ב1988, חודש מוקדם מדי, תמיד מוקדם מדי.
היא העבירה ילדות רגילה, עד כמה שזה אפשרי כשמדובר
בפרי. בינתיים, היא לא מוכנה לגדול, היא לא מבינה
למה היא צריכה את זה.
החלום שלה תמיד היה לכתוב, היא עדיין חולמת.
פרי יודעת שבלי הכתיבה שלה, היא לא תוכל לשרוד כאן.
היא נשרפת כאן, תמיד, אבל בעיקר אוהבת לשרוף.

היא חושבת שהיא סתם ילדה. לא מפריע לה להיות סתם.
היא אומרת שהיא לא ממש יפה, ולא ממש חכמה, והאמת,
שרוב הזמן היא בכלל לא בטוחה למה היא פה.
היא לא חולמת.
אמרו לה שכולם חולמים, אמרו לה שהיא בטח פשוט לא
זוכרת את החלומות שלה, אבל היא יודעת שהיא לא.
כזאת היא, סתם ילדה שבלילה לא חולמת.
אבל היא בכל זאת מנסה.

היא סובלת מאהבה ומשנאה, כמעט כמו בן-אדם רגיל.

אבל היא לא.

אורות אני רוצה להוציא את הדיסקמן, ולהתנתק מהמציאות בדרך היחידה שאני יכולה, עם המוזיקה. להסחף עם צלילים ומילים, ולרגע לשכוח איפה אני. אבל אני מתאפקת, לפחות עכשיו מנסה להשאר כאן, לקבל את המציאות כמו שהיא, בלי לרכך, עם הצבעים, הקולות, האורות.