|
עוד שוקעת השמש בים
ובינות עננים זיו זורקת
וצלי כבר אינו עוד מוטל
אך דמותך בלבי אור נוסכת
|
והאת מכסה / והחול נערם
וסימני רגליים / טבועים באדמה
ומתחת להם / תנוח בן אדם
ולא תרגיש / עוד אבן נערמה
|
וזה לא רק השקט שפשה כאן לפתע,
כמו קולך שנדם ולא שב עוד,
והלמות לבי אף היא לא תפר
אם לא היא, אז במה הם חיי?
|
ילדים אנחנו ולא יותר
ילדים נשארנו, זה הזמן התבגר
|
אני מביט בעינייך היפות גם כך
אף ללא הברק של דמעות שעומדות
מביט וחושב - האם את יודעת שמחר אני אלך?
|
מה היא יודעת על מגע יד קרה
איך ברגע אחד
היא פתאום נמסה
כשליטפתי אותה ומחיתי דמעה
עיניה סיפרו לי,
שעודי בלבה
|
אני מחכה לך (השנים נאספות),
מחכה (בעיניים כלות),
עת תבוא תלטף שיערי
תלחץ את ידך בידי
|
מה שנתת לי אדמת מכורה
נשרף ונותרה לי אדמה חרוכה
בה השארתי חלום, שארית של תקווה
וחיוך שמהול בקורטוב אכזבה
|
ופנייך עצובות, הן ראו כבר את הכל
ואני ראיתי רק מרחבי זהב של חול
|
עכשיו את צועקת ומעירה את המתים
אני בוכה בשקט
את מכאיבה לי כמו סכין
|
הוא זרע בדמעה, ונשאר שם בוכה
בשדה הנטוש נלחם בארבה.
הוא עיבד את השדה כל ימי חייו
את פרות התבואה הם קצרו בכליו.
|
|
|
לימור ליבנת היא
כמו גולדה מאיר
רק עם יותר אגו
ופחות זיפים.
שאול מהמוסד,
בפורום
פוליטיקה. |
|
