|
"אשת הרופא קמה וניגשה לחלון. היא הביטה למטה, אל
הרחוב המכוסה אשפה, אל האנשים שצעקו ושרו. אחר כך
נשאה את ראשה אל השמיים וראתה אותם לבנים לגמרי,
הגיע תורי, חשבה. בגלל הפחד שתקף אותה פתאום השפילה
את עיניה. העיר עדיין היתה שם."
(על העוורון-ז'וזה סאראמאגו)
עכשיו זה קיץ וגם קצת מלחמה...
עוד שנה לצבא. על קו ירושלים- ת"א- יפו.
נשארנו לשכב ערומים,
היתושים עקצו אותי בכל הגוף,
לכל דבר יש משמעות בעיני.
|
עכשיו אני אהיה עם עצמי, ואתפוצץ מבפנים,
מחכה לשעת כושר.
עלבונות הם מזון לנקמה.
|
געגוע הוא הנובל בהרגל,
הוא פרי של חוסר הנאכל על ידי הזמן.
|
הוא רוצה לקרוע את עורי,
לבלוע את בשרי
ולהשאר בי עד שאמות
|
אני בין לבין, מחזיקה בענף
מפחדת להקטף תרם זמני.
|
אני לא אוהבת לקרוא שירים ארוכים.
אני לא אוהבת משפטים ארוכים.
אני לא אוהבת שמדברים איתי במילים גדולות.
אני שונאת כשאתה לא עונה לי.
|
אם יכולתי עכשיו, הייתי מתה...................
|
בעיר שהסתחררה לה,
איבדה הכיוון.
לילות חרוכים,
בשבוע שחון.
|
מעולם לא ידעתי,
התזמון לא היה נכון.
|
הרבה מאוד זמן לשכב יפה ולא לזוז
בעצם כי אין לאן, בעצם כי אני לא רוצה.
|
ואני הייתי שם בתמונה ההיא
לפני הרבה זמן, אולי עשר שנים.
|
החזה מתמלא באויר נרגש,
העיניים נעצמות בחיוך -
מלחמה.
|
כל מה שהיה כבר אין, ואני לא יודעת מה עושים כשנגמר
|
תמצא אותי בין הקירות,
בחלומות צבועים פחד.
בנגיעות חלשות דוקרות,
מחברות אותנו יחד.
|
החלומות הרעים
הסיוטים הגדולים
|
כולנו היינו פעם אישה קדומה,
שגילתה את האש
ואת ציורי הקיר
ואת טעם הבשר הנא.
|
הייתי רוצה להיות אסטרונאוט ולרחף.
|
מת?- כן.
איך? -ככה.
ככה? -סתם.
זה לקח הרבה זמן?- מה?
המוות.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
החיים יפים
אבל לא להמונים |
|
