|
אה, כן - אני ארז, נעים מאוד. בן 25, סטודנט לניהול,
ואין לי שום מושג איך לכתוב על עצמי בגוף שלישי.
הסיפורים והשירים פה - על אף שעלו מאוחר לאינטרנט,
מייצגים אוסף נכבד של שירים וסיפורים שנכתבו במהלך
השנים האחרונות ברגעים של מוזה, ולפעמים ברגעים של
אילוץ קל, בשם הפריקה הנוראה.
מקווה שתזדהו עם הדברים הנאמרים כאן, שתחייכו עם
חלקם האחר, ושהעיקר - תיהנו.
בגדול, החיים שלי זה הסרט הכי טוב שראיתי.
אבל לפעמים נדמה לי שהחיים האלה הם כמו ציור של ילדים, אחד כזה
עם הרבה נקודות שכשמחברים את כולם יוצאת דמות.
|
החיים מביאים אותי לתהייה נורא פשוטה, שכל אחד שאל את עצמו
לפחות פעם בחייו - מהי אהבה?
|
בסרטים זה נראה קצת אחרת, גם בספרים זה הרבה יותר אופטימי,
תמיד מתחילים עם אלה עם הפרצוף העצוב.
|
דקירה.
לדקירות כאלו הורגלתי כבר.
דקירה של מחט חדה וכואבת - מוציאה קצת דם מהלב, אבל אומרים
שהוא מחדש את הדם של הגוף מחדש,
זה רק בטח יקח קצת זמן.
|
יום אחד אתה קם בבוקר ואומר לעצמך "בוא נחפש עבודה", זה הסימן
הראשון לכך שאתה מובטל.
אח"כ אתה שוטף פנים ואוכל ארוחת בוקר תוך כדי צפייה בשקיעה. זה
סימן שני לזה שאתה מובטל.
|
אוטובוסים זה עסק ביש. נורא נורא.
אתה יושב בתחנה, לבד לך, בחוץ כבר חשוך ומחכה לקו הבא,
לאוטובוס הבא שאמור להוביל אותך עוד כמה קילומטרים בדרך הביתה.
|
לא תמיד אוטובוסים מגיעים בזמן, לא תמיד. אבל מספר הקו שהיה על
האוטובוס הזה שחיכיתי לו, היה קצת מטושטש, אז לא לקחתי
סיכונים, אני לא בטוח שזה הקו שלי, אבל הוא חיכה הרבה זמן,
ואפילו צפר, ואמר לי "אתה עולה?" ואני לא הייתי בטוח.
|
(מתוך : יומנו של מובטל #14)
הימים האחרונים הם ימים של שקט, וגם ימים של תובנות. תובנות
חדשות על העיר שאני לא ממש אוהב, ונולדתי בה - היי סימונה
מדימונה ("היי כפרה, מה נשמע?". וואלה, הכל טוב).
|
אני חוזר שוב לדירה, שם מוזיקה שקטה, כדי שאני אוכל לשמוע את
עצמי היטב. את מה שנשאר, את סך האנרגיות השליליות שבפנים.
|
יש משהו מעניין בטקסי סיום של קורסים צבאיים.
נתחיל מתזמורת צה"ל...
|
(מתוך יומנו של מובטל #15)
אתמול נכנסתי למקלחת, קורה, אתם יודעים. לא התכוונתי, אבל
הסתובבתי בבית, וראיתי חדר שאני לא מכיר, אז נכנסתי, ואז שמתי
לב לשלט על הדלת "זהירות, ארז, מקלחת", וידעתי איפה אני.
|
מתוך יומנו של מובטל [13]
יום אחד קמתי בבוקר, וגיליתי שאני בצבע שונה. צבע העור שלי
השתנה. אני עכשיו כחול.
האינסטינקט הראשוני היה לצרוח. זה ככה כשאתה כחול, אתה לא צועק
כי אתה רוצה. זה מין אינסטינקט.
|
היא בטח שוב כועסת, לא כל כך מבינה
כמה זה נורא לעמוד בפינה,
מאחורי קיר זכוכית גדול ועבה,
קיר שכל בוקר אני חווה.
|
באת היום בערב, כולך חלשה,
תעשה בי כרצונך, אני גוססת ואדישה
|
אז אומרים שזה החורף שמגיע, ואמרו גם שזה הסתיו,
אבל הלב מנסה להבין איך מזג אויר קודר והוא נעזב.
לילה שקט עובר על עיר, אנשים צוהלים ברחוב,
מאיפה את כל החום והשמחה הזו הם מצליחים לשאוב?
|
היא כל הזמן שואלת,
על כל הצרות,
איך נפטרים מהן?, היא כואבת,
ובכייה - נהרות.
|
רואה אותך דמות,
כמו נוצרת ע"י הטוב בציירים...
|
הביאי לי פטל, ומעט תותים,
מהפירות המתוקים נאכל בשניים,
הביאי לי פירות בצבע דם,
כדי שצבעו יתווסף ללחיים.
|
בכל יום אסיח את דעתי,
ומבטיי יופנו לצדדים,
אך לעת ליל זה אט אט ממלא,
מתמודד עם האמת שבפנים.
|
עת לילה, ולמעלה מלאכי עליון,
באים בתחינה אל האדון,
איך זה קרה, ומתי זה נגמר
והאדון מגמגם בקול רועד ומר
|
אני מרגיש שאני במרדף אחרי עוד משימה,
מנסה לזחול הלאה ולקחת נשימה...
|
זה עצוב לראות זריחה לבד,
אך הזריחה היא אותה זריחה.
|
יום אחד, בעתיד הקרוב,
יגיע הזמן שבו צריך שוב לאהוב,
והיא תגיע משום מקום,
ותיקח אותי בדרך חד כיוונית,
אל חלום.
|
כלב נובח פתאום לאוויר, אומרים שרק הם מצליחים,
לראות את מלאך המוות, אז זה לא שהם סתם נובחים.
|
אצלי בלילות,
המוזות מגיעות,
מערבבות רגשים עם צבעים וזכרונות,
|
רק עוד כמה לילות בלי שינה,
והאהבה תדעך ותהיה קטנה,
בהתחלה היא אהבה,
ואח"כ היא אהב
|
נוסע בכיוון ההפוך,
לא באמת מכיר את הדרך.
הייתי בכבישים אחרים,
אפילו יותר מותש,
אבל זה הולך ונהיה קשה,
כל פעם מחדש.
|
רוח צפונית נושבת, שום דבר לא פשוט,
נוח לרוץ באותה רוח, אך מרגיש מעט סחוט,
פעמים מכונס, פעמים נפתח,
ובפנים - זה הלב שלך.
|
קולות של רוח צפונית,
מתחלפים במערבולת פנימית,
והירח - היום הוא מלא,
תשליל זוהר ללב חולה.
|
והיא חזרה עצבנית הבייתה, הוא נראה כל כך רחוק עכשיו. פתאום.
והיא רצתה לפרוק את העצבים, ואבן מחוספסת, לא גדולה, לא קטנה,
קרצה לה כשעברה ליד העץ.
|
רגע לפני שאני נכנס לחדר, אני רואה חתולה מייללת,
זורק לה חתיכת נקניק, ומיד נכנס לצוללת.
|
הוא שומר עלייך, אותו מרחק אימתני,
יציר כפייך, יצור דמיוני,
בנגיעה רכה הוא מאבד את כל כוחו,
אז למה את אובדת עצות נוכחו?
|
שוב ידידים, מין מעגל קסמים,
את לא רוצה ומכבה את האור
ולא מבינה שבזה הרגע,
במקום להיעלם צבעת עצמך אפור.
|
הצחוק של לבך, הוא גם הצחוק שלי...
|
רגע לפני שאני נועץ את המזלג,
שבים ועולים להם תהיות,
האם זהו עגל בחלב אמו,
והאם שניהם עברו שחיטות כשרות...
|
|
|
