|
יליד 1971.
אחרת צועק לי בכל השלוליות אביב מטורף נוזל מזעיק משווע צא.
אני לא. אני תובע ממנו - אביב תרגע. אתה א. לא בעונתך. ב. לא
מתנהג כרגיל. אתה אחרי. אם אתה כבר כאן לפחות תתנהג כמושצריך.
|
אדם בחלומו בודד.
בשמיכת עוועים יקפל מחשכיו,
ירחש כציפור; כנשל ילדות
יעמוד על תהום משתאה.
|
כמו לבטי הציונות
יש לי אותך ואת
פצעי ילדותי שאני מכסה
בחפירת בורות בחצר ביתי
המתהווה.
|
איני ידוע לחברייך ואת אינך מוכרת במשפחתי.
אם יקרה לאחד מאיתנו משהו רע ייקח זמן עד שנדע.
מצידי זה יכול להמשך לנצח
או לפחות עשרים שנה.
|
יש כאבים שלמולם נמוג גם הטוב שברופאים
והכואב, יודע שכאבו הוא מהנדירים והנעלמים,
הולך בחכמת גופו האיטרת למקומות אחרים
למצוא בהם נחמה. אני משם.
|
את משתמשת בדברים גדולים
בחורף, בשנים קשות, בעינייך בי
שכל הזמן מגשש אל המלים
אלייך.
|
קול הדרך האיטית הוא היחיד שייתכן
השאר שייכים לרמאים או למרומים.
אני משתדל להבין את זה אלייך.
היית כאן פעם? אני נכון?
|
במרחק ימים רבים עוד אעמוד
בחושך ובטחב זכרונות עפאים
שלא זכו.
|
תמיד יימצא פנס מעכל
תמיד תזדמן מדרכה משתוממת
בדמי נזורים שיירי הקמל
לילה כאילו פשוט מעל עיר דוממת.
|
ולא רואים יותר עקבות זרות על דרך
ולא עוד חרציות וניחושים
לא שניים, לא תלתל נושק על אבן
רק חדר רק עיתון רק מכתבים.
|
לו הייתי נולד במשאית חרופה
שאימי המשוטטת נטלה בה חלק
הייתי דובר את שפת הכבשים
ומבין קצת יותר בסוגי מנועים.
|
אהובה. בסוף המחוזות אני מסתבר
כרחוק מידי מחופך. בחלון לילי אני
חוכך זכרון וחול: עודי נושב אלייך.
|
האור נספג בדברים ומקרין מהם
את הזמן, שמשהה לאחור ומושך
לפנים, כמו ים.
|
הדברים הבאים עשויים לשמש נגדי
אבל אני ממשיך.
היא מסתובבת עירומה בחצר
ויש לה את שמי על הצוואר לכל מקרה.
|
היא צריכה מידה של בער
במנער ההבעות
רצינית ובטוחה
עוד לרגע צעירה -
משיטה שמחות קטנות.
|
היה קשה, אחות,
בחזיתות אנשים רבים
בסמטאות צרות מחשבה
מול פרצופים זרים.
|
אבל ראה - איך מולך התישבה לה
ונציה אמריקאית ישראלית בלונדינית שחורה
יודעת יודעת עושה מבינה וזורקת
פרורים ואומרת כבר נו
מלכלכת מקרקרת לי את צהרי ההשראה.
|
צרי כמו דרכים נשגבות לכל מקומותייך
קווים עדינים, חוצי גבעולי דמיון
פתחי דלתות שחורות. עצמי חלונותייך.
רעב כבד נוקש, מסביר בהגיון.
|
דרכי הלילה, אלכסנדר
אתה ידעת, פן
וברנר. לא הכרנו, הרי רצחו אותך גם
|
אתה חוצה אורות אדומים
אתה הולך ללא רצועה.
הדולר בוחר לך בגדים
המכנה המשותף, המוסף הכלכלי
והשואה
|
עכשיו ירושלים מופקרת. עכשיו נפרצות המחשבות.
את יושבת בכסא מספר אחד ליד חלון ומתרחקת כמו שנים ורחובות.
|
יש שיקראו בזה ויגידו שעשועים
אבל אנחנו יודעים. אם אנסה לסכם את
כל סיבובי אותך אומר: ילדים, אל תנסו לכתוב
בסגנונו של אלתרמן. אין עוד אהבה כזו.
|
באמצע המים הצטערתי שאיני יפה כמוך להסביר לך במהירות
שאת ואני שאיננו יחדיו זו מקריות שצריך לתקן. בבהירות
ראיתי את עינייך היפות. והמשכתי לחשוב על כך עוד כמה בריכות.
|
פעם קיפלתי את השמיים עליהם רשמתי את שמך
לשמור אותך בין רגבי עונה ממתינה.
בין לאום לילדות קיימת זיקה לא פתורה
ובהביטי למרומייך עוד מתלבטת שאלה.
|
איך אוכל להסביר לך: את כל
השירים. אותיותי הבתולות
חוצבות דרכים אלייך, סרבנית
מלים, עצומת דברי הנולדים בלעדייך.
|
נשימותי ספורות ולכל אחת זכות המילה האחרונה. מילה לכל נשיפה
בעורפכם הצופה בי עכשיו. התוהה לזמן הנותר. הכואב. כמה זמן
נשאר לי אנשי
עירי היקרים הדואגים המוזרים בשפע סבלנותם.
|
החשבון אינו גדול, בינתיים
כי הוא מגיע במנות קטנות.
גם נשיקות הן כאלה, ושלא כהשנאה
אינן יכולות לחולל באחת את המהומה.
|
הסמטאות האלה אף פעם לא באמת שקטות. תמיד יש
משהו על או בין אבני המדרכות. לפעמים הרחוב מאלתר אי
שקט משוחזר. קוף עליז. בקבוק תייר. בוקר מוקדם נושק
ללילה מאוחר. אתה ביניהם תמיד. עפרון ונייר.
|
הילדה הייתה
רצה את מרפסת,
רוכנת ברצינות
ופוערת בשפתיה
רווח תות.
|
|
|
