|
ובהלוויה של מיסטר בלו
היו הרבה אנשים שבכו
כחול היה, כי כחול הוא בחר...
|
עכשיו התמוטטה הטירה.
ולפני זה נסגרה.
קודם כל היא הזהירה.
עכשיו לא לקחת אויר.
כי לפני זה נשבר.
קודם העולם בחנות הקריסטלים
|
באוטובוס דחוס צפוף
אכתוב קינה
עלי, עלייך ועל
פרות סרק
שהארץ מניבה
|
וגם אם אני הייתי
ענק הייתי
מתנדב לשאת את
עול העולם על כתפי.
|
אם הוא קיים
ובשתי ידיו הגדולות
סיתת אבנים וסלעים להרים
וידע לצבוע כל יום בצבעיו
|
מישהו /
פתח אלבום תמונות
ישן מלא אבק
וגם קורים
אצלי עמוק עמוק אי שם בפנים
|
מי יודע איפה זה אמצע העולם?
אני כבר שם אבל לא יודע איך לחזור
מי פחד שמהקצה בסוף ניפול?
הטיפשים, החור הוא פה באמצע
|
איך בשיא חייו
הוא מעז
שלא ליפול
|
בדרך
לביתה של אחותי
בבית שמש
יש כתובת שחורה על קיר בטון שאומרת:
"חוסר צניעות - שורש הצרה"
|
וגם הוא קצת פחות חזק
האיש הכי חזק בעולם.
|
מניח את העט על הדף,
נאנח, מכופף את הגב
לובש את הסוודר
והולך איתם לארוחת החג.
|
ומאז, כמו גלגל שמסתובב
מתוך הרגל, רק בגלל שהוא גלגל,
מתקתקים, חריקות חיים כרגיל.
ומחכים ללילה שבו נחלום.
|
היא
מריחה כמו דבש
בניקוטין
וגם שערה
מפוזר
מדגדג דגדוגים
בקצותיו.
שינה.
|
אם היית אדמה
הייתי אומר שאני יודע
איך מרגיש עץ.
|
אז ורק אז
היא יום אחד תבוא
ותדחוף לי פתק קטן ליד
אז ורק אז.
|
מוריד עוד כוסית של רגשות אשמה.
איש גדול ואביו סוגרים עיניים ונזכרים
כל אחד בדרכו.
זה נזכר מלמעלה זה נזכר מלמטה.
המצח אותו מצח,
מחרשת הזמן מחדשת שבילי קמטים.
|
חוף זהוב ונקי כחול שהעין רואה.
חול מנוקד בעיגולי דמעות שמיים
כמו תמונה מפוקסלת לעייפה.
|
חולם חלום אקטואלי
וכמו ספר הוראות
מבין בדיוק מה לא
מה לא עומד לקרות
|
טירוף.
ואני גורר עצמי
לחזית.
נותן הזדמנות
לכל אורח לירות,
וגם לך.
|
קורא דשא
על השמש
מתחת ספר
באיזו גינה
|
ואני זוכר את ליל אמש
בו
פיית האביב
ילדת הפרחים
|
על קופסאות שימורים
של תירסים מתוקים
נאמרים באוויר הגיגיך
בין גולן צהבהב וארבל מתנשא
בתוך גיגית שנויה במחלוקת
מלאה למחצה
|
עכשיו,
מנסים ליצור מין
אחד כזה מאבן.
וגם לזה מישהי עוד
תתלוש את הלב.
|
וכך אני מכשיל עצמי בלשוני -
בגלל אי סדרים במערכת הכבישים.
|
רגע לפני פגישתם עם הבורא
גם לוחמי האור הכי גדולים
שומטים חרבם לאדמה
|
מעושן
האוויר בינינו הלילה
|
כדי להניע קדימה
את מנוע הבעירה הפנימית,
כדי שיהיה לי על מה לכתוב.
|
נוסעים ודורסים פרות קדושות בעיניים עצומות השעות מתחברות
לשנים כמו עונות לתפילת מתאבדים...
|
גם אני בחרתי
שלא לבחור.
בחיים משחק עם
עצמי משחקים.
מדמיין אנשים ומקומות
שאף פעם לא ראיתי.
|
עם השמע רעשי האזעקה,
כמו קפיץ, נדרך ממקומו
וכבר זינק, חמוש קסדה,
אל תוך שוחה ולמאחורי הסוללות.
עוד לא הספיק להתרווח
|
ובעוד הם אוספים את
עצמם ושכמותם
חלקי אברים פנימיים
שקיות רחמים...
|
מספרים,
שבדיוק כמונו
גם הנחתום של מעלה
מלקט באלומות תחת שמש קופחת
|
ובעודי מטביע יגוני בארוחתי
לחשה היא בחיבוק מגע רך שפתיים
"אכול מהבשר כי זהו בשרך,
שתה מהבירה כי זהו דמך".
וכך נגסתי מעצמי,
שיכרתי את מחשבות ראשי.
|
נמתחות על קצות אצבעות
נערות אדמוניות
|
ידי נגר עבות וקשות וגדולות נהיו רכות
כמו עץ אכול עם חלוף הזמן.
|
ואת ממלכתי הגדולה אקים
בתחתית
|
השמעתם?
הלילה פשטו
בני בלייעל
עליהם איש לא שמע
על נווה מדבר
אי שם
|
מה שנראה בטעות
כמו צל מאזניים
על הקיר הוא
בעצם
|
"אז איך קטקט מעז"
הוא שומע, "למען השם"
כשהוא חוזר מעבודה
ונכנס לחדר השומם.
טרילי טרילילה
|
אם תסתכלו קרוב
תראו
אני מעלה אבק
מרזה הולך ונעלם
מרפה נופל ונאלם
|
ורק הרוח עוד כאן
מעיפה שיחים לכל מקום
פולטת בכמה מילים
|
ואתם הקוצרים
שיחי אילמים
מילים מילים
ואינם באומר
|
עם הזין ביד
כך
נצעד יד ביד
בדרך אל הגאולה.
|
וכשהירח גם כבר נרדם
במיטת הכוכבים
וכשכינורות שיר ערש מנגנים
לעננים כבדים
|
ופתאום הכל נאמר בשתיקה.
מישהו יקרא לזה עייפות
מישהו יקרא לזה הקשבה
אבל הפיצול האמיתי שלי בסוף יודה
שזו שתיקה.
|
כמו לרעוד מבפנים החוצה
ולהיזכר איך זה מרגיש לחיות.
|
את אותו העצב,
שראיתי בין עינייך ברסיס של שנייה,
לראשונה
לא ידעתי איך לתפור.
|
להיות מודע לעצמך זה הדבר הכי נורא בעולם.
|
אל הארכיון האישי (15 יצירות מאורכבות)
|
|
חררר... פשש...
-דיאלוג עם
ההורים. |
|
