|
ילדה - אישה אשר מחפשת עוד את טעם החיים.
קצת שמחה וקצת עצובה,
קצת לבד ורוצה קצת יחד...
איני רוצה הרבה, רק מישהו לאהוב,
רק מישהו לחלוק עימו לילות,
רק מישהו, אשר יקרא מחשבותיי,
זה כה מעט, אחרי כל כך הרבה שתיקות
|
אני מאמינה באלוהים.
אני יודעת, הוא שומר, מגן, שומע,
איני יודעת מה יביאו לי חיי...
אינני בטוחה שהוא יודע...
|
לא זוכרת למה נפרדנו,
וכבר לא אכפת לי עכשיו,
אני רק זוכרת שאהבנו,
בערנו והעלנו עשן.
|
היא אורגת אשליות, שאליהן ניתן לברוח,
פנטזיות תמימות של נשמה,
ואז, בתוך עצמה, מחפשת את הכוח,
לחזור למציאות של אכזבה.
|
ולפעמים קשה לך כל כך,
אתה בורח מכולם אל תוך דממה,
ולא מבין את האמת היחידה,
אתה בורח רק מעצמך...
|
העצב לא מרפה והכאב אינו שוכח
ואף אחד אף פעם לא ידע כמה אהבת.
ושוב הזיכרון שבך פורח
ואת שוב נזכרת, נזכרת ויודעת.
|
באביב שעבר או שזה היה חורף,
לא יודעת מה קרה, הכל נגמר,
בין בדידות לבין עול של כאב ללא חופש,
ישנו רק קו קטן, של היום ומחר.
|
ואני כילדה, משתגעת,
נמסה בחום של גופו,
מביטה בפניו ויודעת,
שהאושר יגבה מחירו.
|
צמרמורת של קור ושל כאב טהור,
עוצרת אותה מללכת,
מאחורי כל מילה שלה יש סיפור,
מאחורי כל עלה, שלכת.
|
אני קוראת לך לצאת מן האשמה,
להסתכל על העולם טיפה אחרת,
להתבונן בילד שעובר,
נושא בנשמתו תקווה שלא נגמרת.
|
את בורחת לתוך חושך, נעלמת בלי מילים,
פוחדת שלא ימצאו אותך שם ויודעת שלא מחפשים
|
מתישהו, כאשר תשקע השמש,
אתה תשב לבד אל מול הים,
תקשיב לרחש הגלים בשקט,
ואז תדע שלא תראני לעולם.
|
אורות הערב נדלקים,
מחממים את המבט,
המציאות הופכת לדמיון,
לאט לאט, לאט לאט...
|
רק דמעות יש בעיניים,
ובנשמה כאב,
ובשעות שבין ערביים,
עוד נקרע הלב...
|
ליבי פועם חזק ונשמתי כואבת,
לפגוע באדם איני רוצה,
חיי פתוחים מולך אהוב ליבי כמו ספר,
תקרא בו!, אף אחד איני מאשימה!
|
יצרנו קשר שמועד לכאבים,
אבל גם אהבה ידענו,
אולם היו לנו רק רגעים גנובים,
אבל הרגעים האלה הם שלנו.
|
למישהו נותן הרגע תהילה,
למישהו אחר נותן הוא הוא סבל,
ולפעמים אתה רק חי בציפיה,
בזמן שרגעים קושרים אותך בחבל.
|
לא! השנה לא יהיה קיץ,
עלים זהובים יכסו את העיר,
את הרחובות והחצרות,
ואותי...
|
אין לי זכות לבקש שתחזיק את ידי,
כשאני מבקשת ממך לעזוב,
קשה לך להבין אהובי,
שזה בשביל שיהיה לך טוב.
|
"איפה האבא שחיבק? שאהב לנשק ולפנק?
איפה האבא שאוהב? מדוע הפכת לאויב?"
נמרוד והבודדים
|
בית קברות Cimetière du Père-Lachaise
|
"אני בועט על הגרדום בכל הרגעים
אני יורק אל השמיים את דם הורדים
אני שותק רק במקום שמתים האוהבים
אני אבק, אבק שנעלם עם החיים"...
דיויד ברוזה
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
