|
יליד העשור הנכון, שכותב כאן על משולש אהבה מטורף
בין שלושה בחורים, שיצאו ממנו רק נפגעים, כולל אותו
עצמו. אתם מוזמנים להעיר הערותיכם ולהצביע ברגליים,
בידיים או בכל איבר שתחפצו.
ואני ידעתי בתוכי היטב, שלמרות הסקרנות העיקשת, כל יום שעובר
מבלי שנשאבתי בחזרה למשולש הטירוף הזה, הוא מבורך. ועל אף
הרצון העז שלי להביא בכוח ובצורה יזומה ומעושה לסיבוב נוסף של
רגשות משתוללים - ולו רק כדי שסוף סוף כל הקלפים של כולם יהיו
על השולחן...
|
אלעד: "תגידי, השתגעת? תשתקי! מי הומו? אני לא הומו!"
שרון: "אבל זה מה שאמרת כרגע..."
אלעד: "אמרתי שהתנשקנו, לא אמרתי שאני הומו. בעצם, יותר נכון
להגיד שהוא נישק אותי". (כאילו עלה על משהו) "הוא הומו!"
שרון: "אז אתה לא עשית כלום והוא בא ונישק אותך?"
|
ואם "לא להתקשר" כתוצאה מכל הדברים שפירטתי מעניק לי את התואר
"מניאק" על סולם המחמאות, אז תעשה חשבון נפש אמיתי, ותמקם את
עצמך לבד על אותו הסולם בדיוק, לפי אותם הקריטריונים.
|
המשכתי לשתוק, והקנאה המשיכה לגאות. לא הייתי מסוגל לסבול את
המחשבה שבעוד שאלעד היה במרכז הפנטזיות שלי, שרציתי כל כך לממש
את משיכתי אליו, שנהיה ערומים ביחד, מישהו אחר קיבל את הזכות
לכך.
|
הסתכלתי עליו. והוא היה יפה. הרבה יותר ממה שזכרתי אחרי הפגישה
הקצרצרה מיום קודם לכן. פתאום הוא היה מקסים. ברכנו זה את זה
לשלום, והתעניינו האחד בשלום השני. "איך היה בצבא?", שאלתי.
"חרא", הוא ענה.
|
עד אותו יום אחרי בית-ספר. לא עוד משחקים. שני נערים מאוהבים
על שטיח ירוק, מדברים, כבר אינני זוכר על מה. אני רק זוכר איך.
קרוב. קרוב מאד. הולך ומתקרב. ידי אחזה בידו. נישקתי את אצבעו.
ואז נשקנו זה לזה על הלחי ואז על הפה. והמשכנו מדברים.
|
ליהודה כנראה נמאס מלשבת ולהסתכל אחד על השני. הוא שלח את ידו
הימנית וליטף את ראשי. ישבתי קפוא. הוא קירב את פניו אלי ונשק
לשפתיי. הנחתי יד על כתפו והדפתי אותו בעדינות. אין דבר שרציתי
יותר מאשר להמשיך, אבל חששתי. לא ידעתי מה הכוונות שלו, ובכלל,
הרי כל הסיטוא
|
לא יכולתי שלא לחשוב על אותן פעמים שרציתי לשלוח יד תמימה אל
מפשעתו של אלעד, לגשש, למשש, לבדוק אם הוא מגורה, אך תמיד
חששתי שזו תהייה חציית גבול. גבול של הגדרות, שמצידו האחד
נמצאת ארץ "ההתנסות הלגיטימית" ומעברו השני ארץ "ההומואיות
הוודאית".
|
ורציתי, רציתי כבר כל כך להיות כל-כולי איתו, לצידו, רציתי כבר
מגע גוף בגוף, חיכוך, להט, לשון מחליקה על צוואר, כף יד לופתת
עכוז, גניחת הנאה, צחקוק. אבל לכל אלה לא זכיתי.
|
אלא שהכל עמד להשתנות. באמצע ארוחת הצהריים, היא אמרה לפתע
שהיא רוצה לדבר איתי על משהו. שהיא כבר לא יכולה להחזיק את זה
בבטן ושכבר המון זמן היא רוצה לעשות על זה שיחה אבל לא יודעת
איך.
|
כמו תמיד, המועקה הלאומית התערבבה בזו האישית ויצרה דכאון
אינסופי, שלא חלף גם ביום העצמאות. בכלל, התפר הדק הזה שכולם
נורא נהנים לדבר עליו אף פעם לא עבד עלי במיוחד. הדכדוך של יום
הזכרון תמיד נשאר איתי לפחות עד שבועות.
|
הייתי צריך להתמודד גם עם דחייה, וגם עם נצחון עקיף נוסף של
אלעד, שכן יהודה בחר בו על פניי. קינאתי ביהודה על כך שהוא
יכול להרים לאלעד טלפון, להיפגש איתו, ולזכות לחום שלו, גם אם
זה מלווה - כמו תמיד - בגל קור כמעט סימולטני.
|
לא השכלתי להבין שבסופו של דבר יהיה זה אני שישלם את המחיר על
הפקרת גופי בידי זרים, שעל כל אסימון שאשלשל לקופת ההתחשבנות
המופשטת וחסרת הפשר ביני לבין יהודה, יגרע מעצמו אסימון מקופת
השלמות הנפשית שלי, שהלכה והושחתה עם הזמן.
|
ניתקתי את השיחה וחייגתי, הפעם לתא הקולי של הסלולרי של יהודה.
אלא ששכחתי, שפעולת הגישה לתא קולי של טלפון נייד שונה כאשר
מחייגים ממכשיר של אותה רשת וכאשר מחייגים ממכשיר של "בזק".
|
"בקשר אלינו... אז החלטתי שאני כן רוצה שננסה להיות ביחד, ממש,
להגדיר את זה כ'קשר'".
|
הפצירה בי לשכוח ממנו ולהפסיק לתת לו השפעה כה רבה עלי, וכמו
ידעה שהשיר הבא ברדיו יתמוך את דבריה, מיד כשסיימה לנאום לי
הגבירה את הווליום לצליליו הראשונים של השיר "אתה צריך אהבה
חדשה".
|
"לא, אתה לא מבין. אתה לא מבין אותי, אלעד. אני צריך להתנתק
מכל מה שקשור אליו. לא רק ממנו, גם מאיפה שהוא גר, וגם ממך".
|
וכאשר ישנתי אצלו בימי שישי, בחופשים, או לפני מבחנים, חיכיתי
שנפתח ביחד את המיטה למצב הזוגי, וקיוויתי לראות בעיניו את
הניצוץ, המעיד שגם בליבו ציפיה שיקרה דבר מה באותו ערב, באותה
המיטה.
|
"איך שגמרנו, הוא התחיל פתאום להיות מגעיל וציני, ולצעוק עלי
שהוא לא הומו, ומה עשיתי לו ומאיפה זה בא לי פתאום. התחלנו
לריב, וכשהוא נרגע קצת, ירדנו ללובי כדי לדבר כמו בני-אדם, אבל
הוא עשה לי כאלה בושות, והתחיל לצרוח כמו דפוק 'אני לא
הומו!'".
|
כמובן, הייתי מעדיף לישון אצלו, במיטתו, בביתו, אולם הדבר לא
היה אפשרי אז, כן, בגלל הארון. הארון תמיד מפריע למיטה, זה
ידוע. מאבק רהיטים סמוי שכזה.
|
הרגשתי כאילו עד עכשיו היינו יחד באותה סירה, סירה ששמה
חריגות, הנובעת מכך ששנינו הומואים, ואילו לפתע הוא נוטש אותי,
בעזרת סירת הצלה שבנה לו מאחורי גבי, ראיתי בכך בגידה.
|
לקראת הערב עשיתי תכניות עם גלי, אך לקחתי בחשבון את הגעתו
הצפויה של יהודה, וקבעתי עם גלי שאודיע לה כשהוא יעזוב.
בינתיים התכוננתי, התלבשתי וכל מה שצריך, וחיכיתי. לבסוף צלצל
פעמון הדלת, ועם דפיקות לב חזקות פתחתי אותה, כדי לגלות מולי
עלם חמודות שמוצא חן בעיני
|
הייתה זו תחושה של הישג. תחושה שאף על פי שזה סופי ושאני הומו,
שונה מכולם, לא נגזרו עלי חיי בדידות, והנה - אני בכיתה ט' ויש
לי חבר. יש לי אהבה. זה לא בשמיים. פחדתי למוות מהיום שבו זה
יגמר.
|
הפעם הבאה שהתקשרתי לגלי הייתה, לצערי, למחרת בבוקר, יום שישי
שקט, לדווח לה שבאופן לא ברור הרשיתי לעצמי להירדם יום קודם
באמצע "סיינפלד". "לא נורא, זה שידורים חוזרים", היא אמרה לי
ואני גערתי בה, "לא, סתומה, אלעד! הברזתי לאלעד!".
|
כל העת המשכתי ללחוץ עליו שיגלה לי את סודו, שיסביר לי מאיפה
הוא צץ, ביחוד לאחר שהצלחתי לפענח את הדרך בה השיג את הטלפון
שלי, דרך רצופה במקריות וצירופי מקרים, שמוכיחים מעל לכל ספק,
שהעולם שלנו, הקטן ממילא, הולך ומתכווץ מיום ליום.
|
היה זה היום השלישי באבט"ש במחסום ארז שברצועת עזה, אליו
נשלחתי בפתאומיות בהתראה של שבוע. כהרגלי, לאחר שעברתי את ההלם
והדכאון שנבעו מעצם המטלה הנוראה, ואולי במקביל, פיתחתי ציפיות
שיקרה משהו מעניין ומסעיר. שאפגוש מישהו. שיקרה משהו. כל דבר.
|
באותה שניה ברכבת, שבה בכיתי מבילבול והצפה רגשית, בעודי מסניף
ללא הכרה את ריחו של יהודה מעל אצבעותיי, התחוור לי סופית בלי
כל ספק מה שאולי ידעתי בתוכי כבר קודם לכן: אני מאוהב ביהודה
עד עמקי נשמתי.
|
-"סתם, לדוגמא, היא הייתה גוזרת לו את השערות של בית השחי. ממש
גוזרת. עם מספריים".
|
השלמנו משפטים אחד לשני, אם בשבחו של אלעד ואם בגנותו. לראשונה
בחיי, דיברתי על אלעד עם מישהו שהכיר אותו לעומק כמו שאני
הכרתי. מישהו שידע עליו הכל, והכיר את כל צדדיו האפלים, את כל
התסביכים. זה לא היה קרוב בכלל לשיחות שהיו לי על אלעד עם
אנשים שסבבו אותי...
|
ובסוף הערב הזה, לאחר שנפרדו מהבנות, שבטח יצאו מוקסמות משני
הבחורים השווים שהכירו וחזרו לביתן מלאות ציפיה, גמרו יהודה
ואלעד את הערב באותו בית, באותה המיטה, עסוקים - איך לא - אחד
בשני.
|
|
|
לילה טוב דוד
הליקופטר.
המתאגדים החדשים
ברגעי נוסטלגיה
לפני השינה. |
|
