|
בלה בלה בלה.
השבוע נהרג לי בן-דוד. קראו לו אלון. הוא היה עם הפלוגה שלו
בלבנון, ונפגע מאש החיזבאללה כאשר חיפה על חברו הפצוע. מעולם
לא פגשתי אותו או שמעתי עליו. בבוקר אמא סיפרה לי מה קרה,
הופתעתי, לא כאבתי, לא הכרתי אותו. רציתי לדעת עליו דברים.
|
ראשית יש את הזבובים, אלו הם הכי פחות מסוכנים, הם אינם פוצים
פה, אך כאשר נודע בפומבי כי גילו אצלי משהו רקוב, הם עטים עלי
בהמוניהם, לוקחים לי את כל האוויר ולא מאפשרים לי לנשום. ובכן,
הם רוצים חתיכה גדולה מן העוגה, אך אני לא אתן להם, לא ולא.
|
נחתתי בשוק שוקק חיים. אנשי הפוקולוקו הכחולים נעצרו ממלאכתם
משראו זר לבן עור הנוחת מהמקום שמעבר לשערות. ניצלתי את גורם
ההפתעה וסיגלתי לעצמי את הקול הכי נבואי שלי
|
עכשיו צריך לבחור, ארוחת בוקר מזינה או עדשות מגה. תמונה של טל
בפוזה ממש יפה קופצת לי לראש והעדשות מנצחות. זה צורב בהתחלה
אבל עוד כמה דקות זה יעבור. בגדים, תיק, קלמנטינה ולדך.
|
בקורס מדצי"ם חילקו לנו שניצל עוף ועדן הבלונדינית מצאה שם
נוצה של תרנגולת והלכה לצעוק על הטבח, אחר כך היא חזרה מחייכת
כאילו הורידה מעלייה משהו גדול.
|
ויום אחד הוא התגייס לצבא,
ובדיוק באותו היום פרצה מלחמה
|
אני היא המולדת שגומעת
דם ולא מים.
|
בימים היה מסתתר, ליד הארמון,
קצת מעופף, כמו מוכה שיגעון,
חבריו לו אמרו, מה אתה עושה,
אתה חרדון היא ציפור,
|
בגופי נושם ילד
ואני רוצה לתת לו לגדול
אך החברה הסובבת,
אומרת אתה לא יכול.
|
הפרח נקטף, בעיקר אם הוא הכי יפה בגן
|
בוקר קריר
מניפים חרבות
דרך ארוכה.
|
ובלית בררה קמנו וחרשנו,
הקמנו בתים וערים,
אך איש לא אמר וכלל לא ידענו
שהסיפור יימשך עוד שנים.
|
כשאני נוסעת במכונית המיצובישי הישראלית שלי, ומישהו חותך אותי
בדרך כל כך ישראלית, אני מסננת בין שפתיי קללה מאד מאד
ישראלית...
|
|
|
הפריג'דר שלי
הקפיא את
ההתנחלויות! |
|
