|
אפי ברק, רומנטיקן מלידה ורווק מושבע מהר-סיני.
דובון יער ידידותי ו"סרוג-פרום" שאוהב לרבוץ במאורה
שלו עם איזה ספר טוב (ובחורף, חבל על הזמן של כל
אחד) ואוהב ללא לאות ללקט דבש, פטריות וגרגירי יער.
הוציא לאור ספר ביכורי שירה בשם "דמעות ארגמן."
יודע אני שהגיע זמני ללכת. כל חיי הרגשתי שאני חי על זמן שאול.
שמושאל אני להיות כאן ולעסוק בדברים, שלא ימלאו את הנשמה,
ותמיד כאב הריקנות דוקר בה בפנים, לבד מרגעי התנבאות בודדים,
שנפתחו השמים ואחזה במראות האלהים כאחד מהנביאים.
|
הם יוכלו לבנות את הבית הכי מפואר במחנה, בחמישים אלף הדולרים
שיקבלו מעירק, סעודיה ואונרא. חמישים אלף דולרים!!! בכל חייו
לא ראה אפילו לא דולר מקומט אחד. הם יהיו חשובים ועשירים, כל
המחנה יעלו אליהם לרגל. והכל והכל רק בזכותו. רק בזכותו.
|
בכל שעה שהיתה ניגלת לעיניו, נדמה היה לו שרק נוסף יופי על
יופיה. נקיה וחפה היתה מכל איפור ותכשיט, ודומה כי יופיה לא
היה זקוק לשום סעד מאלו. מילדותה היתה כפרח בר שגדל לו בשדות
העמק, בשערה הזהוב שגלש עד כתפיה, ובעיניה הירוקות שאש ביישנית
ניצתה בהן.
|
אבי בשתיקתו, הרועמת בשקטה
כפצע פעור פיו האילם, העילג
הצלקת שבו מדממת, בדומייה אלימה
סיוטי העבר מרדפים אחריו כצללי שטנים
|
אלחך את מתיקותך
ארדה את דבשך
ואת תזעקי
מעדנת נשיותך
|
אנו האנשים הרעבים
לחדוותה של אישה,
לצלצול קולה,
לגופה הרך, המתעדן, הענוג.
אנו האנשים הרעבים
|
וקול נשמע
ולא קול מלאך משמים
אלא קול בכי תמרורים מהארץ,
שבולעת גופותינו אחד אחד
|
ואוותר אני לבדי מבותר
ואת נפשי לקחו להם,
אותם גונבי נפשות שבכנפיהם
התייהרו להביא את האורות
|
הוא הוא המשקה את גן העדן שלהם,
שר צללים של צבא מרום
בידיו אוחז נשמות האנשים
להחזירם אל גנזי שמים
|
הוא אלהיו עמו
כתר חלומו בראשו
הוא אלומתו ניצבת בגאון
מופזת כחמה בשדה של אור
|
מדברים כאחד המלאכים
על האדמה שקוברת כל חי
לקבור אותה בקרבנו
|
שאו את הקורבן הזה אל האלהים
אולי ירצה עווניכם
ונשלמה תפילות - יסורנו
|
זהרורים הבליחו
נפתחה הנשמה
בבוקרו של יום חדש
|
סופן כולי בקריאה ממורטת,
קריאה כנועה, בזעם המרד
קריאה מתפוצצת, ברשף והדף
מתוך צער נשמתי הנצרדת
|
ושירי מתנהם:
"חנוק לא תחנקוני
לא סריס אתהלך
בארמונות המלך
לא עבד נרצע מציית
בהינף יד ורגל.
|
וייגע בעוברים ושבים בידיו
לחיות את ציפור נפשו העלובה
במבטים אוהדים.
|
זעקתי קדיש על נשמתי
"יתגדל ויתקדש שמו הגדול
של יושב תהילות הכרובים"
ושמי הקטן התפוגג לו
בעולם שברא כרצונו
ללא ישועתו הצומחת לאיטה
|
בתהום הגדולה שנפלתי לתוכה
שלח לי מלאך פיסת יד
לאחוז בציציות ראשי
מתוך שטף המים הרעים
|
תפילתי הבוכיה
כבר מזמן
לא ניצבה לה
בעדת אל
|
בזן שקרוי יהודים יש תתי זנים משונים. יש כאלו המכונים "אוכלי
קטניות". אותם אנשים נוהגים שבוע בשנה בחג מסויים, לאכול כל
מיני פירות שצומחים על פני הקרקע. ובאותו שבוע רוב בתי החרושת
למזון מפלים אותם לטובה, ומכינים להם מאכלים מיוחדים, שרק להם
מותר לאכול אותם.
|
סבא: על מה אתה מדבר בכלל? מכת מרדות צריך הדור הפרוץ והמורד
שלכם!!! ובשביל מה בכלל עליתי באש המשרפות? בשביל לראות אותך
מתחצפן אליי ככה, והולך לחלל שם שמים בפרהסיא?
נכד: סבא אני מצטער מאוד, עם כל הכבוד, אני לא אחראי למה שעשו
הגרמנים.
|
עודם מדברים, והיא צדה את מבטו כאילו במקרה, ופניה לוהבים
ועיניה השחורות כגחלות אש בוערות, רשפו בו דרך הרעלה. השבתי
מעט רוח דרומית, וכאילו מבלי משים, זזה שמלתה השסועה מעט,
ונגלו שוקיה המחוטבים כזויות תבנית היכל, וגם תאומי צבייתה היו
כגדיים שמבקשים לקפוץ...
|
קולז' של עיבוד ידני וממוחשב כולל טכניקות שונות.
|
כשהלכת ממני
חרצתי צריבות
בבתוליי
לקבור את הכאב
שחילחל בחלליי
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
בס"ד
(עובדיה יוסף
במחסום יצירתי) |
|
