|
ברי כי העישון מזיק לבריאות
אך איני חדל ולוקח לריאות
מינעו זאת ממני וחיי ינצלו,
|
הקיר, חומת מגן בצורה
גוש בטון אכזר נטול כל סדק של תקוה,
מבוי סתום ומאחוריו מאומה
חושך צלמות וריח אדמה
|
השיר הזה מועשר בעשרה ויטמינים וברזל
כל השומע אינו יכול שלא להתפעל,
אפס כי השיר הזה נביא שקר
בחצי הכוס המלאה משקה הוא את העדר
|
ובערב, בהתפוגג יהירות המנה השלישית
מן הכלימה הגיחה תוכחה:
בג'ונגל הזה אין חובה לקיים את הנמר
ולהתכחשות לצבי אין סיבה
|
כשהחלופה תקרום עור וגידים,
אויר, משקה ומזון,
כשמרחוק יסתמנו תקוות לאושר ועושר,
הספירה לאחור כאן תואץ
|
השכל מחייב,
הלב ממאן,
צריר מערער
|
החור השחור
הכל הוא לוקח
חושב על דבר מה נשגב
- המשך -
|
תהפוכות הימים ומוראות הלילות
הביאו אף אותו אל בית הרב לעלות,
הנה חצר הבית עמוסת אנשים לעייפה
|
כרוך היה אברי אחרי חברו
דן היה עימו בזוטות כמו גם בענינים רבי משקל
מפנטזים היו בצותא על עתיד מבורך
יחדיו יצאו למסעות הרי גורל
|
הוא היה בחור מדהים ?
מופת לכל? מוקף בחברים?
תלמיד מצטיין? השאור שבעיסה?
איך זה אם כן הנחילנו כזו תבוסה?!
|
השמחה לעולם לא תהיה שלמה
לנוכח הסמיכות האיומה
של אותם יומיים בשנה
|
נפתלי, יפתח ואמנון,
הרים, חטיבה ודוד,
שזורים באותו זיכרון
עם ריח אביב ורעם מטחי כבוד.
|
ילדים אין להכות
אך הילד הזה אוחז במאכלת
|
יצאתי לטיול על גבול השממה
לתעד, להיפרד ולבכות את שרידיה,
ומשתש כוח הסוללות במצלמה
פניתי אחר כבוד לספק את גחמותיה.
|
ושוב במטוס אני חוזר אל הזירה
עם הכוויה המסורתית בלשון או בחיך,
מבחין כי ממרומים אין אות לדלות
|
זה מכבר עזבו את כור מחצבתם
ובנו את חייהם על כוכב אחר,
פרקו את עול בית אבותיהם
ופנו למקום חדש ומשחרר.
|
זה כל כך הזוי ובזוי
שאין באפשרותך להשיב
ושתיקתך כהודאה.
|
הוא שלחם בכל הקרבות
ושב לספר על מלים אחרונות
הוא שפקד מחוזות של יתמות
- הוא לא ידע מתי למות.
|
בביתנו הצנוע מספר חדרים
אותם שוקדים אנו בכל טוב למלא,
שידות, שולחנות, שעוני אורלוגין
נפרשים בחדווה מקצה אל קצה.
|
חזון אנכרוניסטי קצר רואי מדוחפר
מרעיף ערים על הספר
באבחה מגורזנת יתיז ראשי הרים אל העמק
יגרוס שדה פרחים
|
בעיניים כלות מביטה
בהורים המטפלים בתינוק
אינה מסיטה מבטה
|
רוחות המערב מלטשות את פני הארץ
שוחקות בפסגות, מרפדות את העמקים
מעבר למדרגת הילרי פיגיונותיהן קטלניים,
לאורך החוף חמוקי הדיונות זוכים לליטופים.
|
נסתתם המעיין
פסקה הנביעה
אך הגאות הרגעית
את צימאוני ריוותה.
|
קרוצים הם מאותו החומר
נעים במסלולים שכנים
בשמיהם אותה השמש
כה דומים
|
כרישי הנדל"ן את הארץ חורשים
בעיניים רעבות ומלתעות פעורות
עוד חלקות, עוד מגרשים
|
|
|
אם אפגוש אי פעם
את
יוצר-האנושות,
אגיד לו:
"נכשלת!". |
|
