|
עדן רביץ נולדה ב-1988 באיזור המרכז, וזה כל מה היא
יכולה לחשוף על עצמה, שכן כבר רבים וטובים זיהו אותה
למרות שמה הבדוי, שלא מתקשר אליה בשום צורה.
למרות שהיא כותבת כבר שנים, רבות מיצירותיה מאוכסנות
יפה יפה במגירה (שמקרה זה מורכבת משלל מחברות,
יומנים, ודפי מחשב של תכנת "וורד"). על הדברים שבחרה
לפרסם כאן, אולם לא בשם מלא או עם סימן זיהוי, היא
היתה מעריכה אם הייתם קוראים, חושבים, וכותבים
תגובה, רק כדי להראות שהיא לא היחידה שמבקרת בדף.
ואכן, אני מרגישה קצת מגוחכת לדבר על עצמי בגוף
שלישי, אז אני אחתום את ההודעה הזאת כאן ואקווה
שתהנו ותגיבו ליצירות שכן בחרתי לשחרר מהמגירה אל
אוויר העולם.
ככה זה כשאת בת 17, החיים מציבים מולך בורות, ואת בוחרת תמיד
בעמוק מכולם, בבור שהכי כואב ליפול לתוכו.
|
שעות. שעות היא יושבת מול אותה הקלטה, המתגלגלת בוידאו, שכבר
עייף מעבודה.
לוחצת על השלט מעבירה, אחורה וחזרה.
|
תמונה מטושטשת עקב חוסר חמצן עולה במוחה, והיא לא מצליחה לפענח
אותה. עברה דקה שלמה, והיא עדיין מתחת למים. כבר לא רואים
אותה, היא שוכבת על הקרקעית של הים עם עיניים פתוחות ודמעות,
שזורמות כמו דם.
|
זהו קטע בו מספרת חברה על חברתה שנפטרה בתאונת דרכים.
אני כתבתי אותו אבל זה אינו סיפור אמיתי.
|
זה רק עוד שיר, אמרה ולא אמרה עוד. מי יודע מה עבר במוחה באותם
רגעים, זורקת זכוכיות אל האוויר ובוחנת את כוח המשיכה. אולי לא
האמינה, אולי רק ניסתה להתגרות בגורל. הרדיו ניגן שיר עצוב,
מהשנואים עליה ביותר.
|
ורק אלי, מכל בני האדם בחרו לדבר, ואני הקשבתי לכל הסודות, כי
זה מה שיעשה אותי מאושרת. זה מה שיגרום לי לחייך.
|
בעולם הקסמים לא בוכים, כי אין מקום לדמעות. רונה שואפת עוד
ועוד כדי לצאת מהמצב, לצאת מהשגרה, וטסה לגן עדן לדבר עם
אלוהים. שיחה קצרה, מספר טלפון משורבט על מפית נייר, רונה
צועקת בפנים ומבחוץ צוחקת. מטיילת עם מלאכים ברחובות, איפה
שחווה ואדם דרכו פעם, בורחת מא
|
"תגידי, זה כאב כשנפלת מגן עדן"?
רציתי לענות לו, אבל ידעתי שלא יבין. זה דווקא כאב שהגעתי לגן
עדן, ולא כשנפלתי ממנו.
|
על השולחן שוכב
בלי תזוזה
בלי מעש
סתם נשאר שם, בודד ותוהה
מתי יחזור אליך
|
זהו שיר שכתבתי כי קיבלתי השראה בגלל יום הזיכרון.
מקווה שתהנו ממנו.
|
שיר שכתבתי במצב רוח רע,
יש לי מוזה...
|
זועקת,מתוך התהום העמוקה
האם מישהו מקשיב לי, האם למישהו אכפת?
|
מהות החים, בשבילכם ובשבילי!
|
איך הוא יכול לדעת שזה מכוון אליו?
שהוא שם, כשהוא לא שם, ומעולם לא היה?
|
כמו רוח מיסטית
מנשבת בערפל
מפלסת לה דרך
|
אני היא הבתולה הנצחית, זו החוטאת לאהבת המגע.
הבתולה והזונה נפגשות, זו מול זו.
זו תטיף לאהבה, ותייחל למגע השפתיים.
|
האורות נדלקים, המוזיקה עולה, ושוב אותה הצגה מתחילה בלי
סיפור, בלי שם, בלי עלילה.
כלום.
הכל ריק, רק הבועות שלאט לאט נעלמות, והמחנק שחוזר אל הגרון.
העולם הצבעוני שלפני כמה דקות היית בו נעלם, ואת מתרסקת למטה
למטה, חזרה אל כדור הארץ.
|
ואז הוא נכנס בדלת, הלבד הזה, שהתגנב לאט לאט לידי והתיישב שם,
כאילו הזמנתי אותו, כאילו בכלל הרשיתי שייכנס.
|
|
|
"רצחו את
ארלוזורוב"
למה היה כל כך
חשוב להפוך אותו
חד-סטרי?
חזל |
|
