|
בסביבות עשר בערב התחילו האנשים להגיע ומשה הלך למטבח להביא את
כדורי השוקולד. מתוך עשרים נשארו רק חמישה. "כוס אמא של כל
האנשים שנכנסים לפה ואוכלים לנו את הסמים".
|
יד על כתפי העירה אותי לרגע מהתרדמה, תומר בא ללחוש על אוזני
שהוא הולך. שירה כבר זזה מזמן, לא מסוגלת להיות בחברתי. כבר
יותר משש שנים שלא החלפנו בינינו מילה. תומר נישק אותי על הלחי
והלך. המשכתי להביט קדימה, לבד. לפתע ראיתי אותה.
|
לוקח לי יום לעשות לך טלפון, לשמוע שכן, עצוב לך, אבל אתה לא
משנה את דעתך. ואני גמורה ועומדת למות. לתת ללב שלי ללכת,
שיפסיק לפעום כבר.
|
לא. חשבה לעצמה. זה לא מה שאני רוצה לכתוב, אני לא רוצה לסמפט
אותך. היא תלשה את הדף וקימטה אותו לכדור. "מתוקה, אכפת לך
לפתוח את החלון אם את מעשנת?" "אכפת לי! קר בחוץ." "אני לא
מבין מה קורה לך היום, את מנסה לריב איתי?" מיכאל ששכח את הערה
הקודמת שלו
|
בחצות עשיתי לו שוב צלצול, 'אז את באה?' הוא שכח שהוא היה אמור
לחזור אלי עם עניין הכניסה. כמובן שבסוף הייתה לי אחת. אף אחד
לא אומר לא לאיתמר. במיוחד כשהמארגן זה הבחור הקבוע שלו.
|
-אני לא מבינה מה רע לך פה. היא שואלת. היא מסתכלת עליו ויש לה
דמעות בעיניים.
היא אוהבת אותו, באמת שהיא אוהבת והוא יודע את זה. - אני
מצטער. הוא לא מסתכל עליה.
|
|
|
כן חברים, סוף
סוף בגיל 22
סיימתי את
העבודה להגשה
לבגרות בספורט.
ניבה מורתי-
תחנקי עם ה 20
דפים האלה
אחת עם עתיד
בדיליי |
|
