|
הדס (דוסי) נולדה באביב 1984 בקיבוץ במרכז הארץ.
את כל השאר תגלו לבד...
"את מי את אוהבת יותר ממני"? מבטך מזהיר אותי.
אני לוקחת את ידך ואנחנו חוזרים למיטה, נשימה אחרונה ואני
שוקעת בצווארך, נכנסת לעולם שכולו אנחנו.
|
לפתע שמע זעקה מוכרת, זעקת כאב של משפחה שאיבדה את כל עולמה בן
רגע, זעקה של פרידה, אמא ואבא שכל עולמם חרב עליהם, אחים
ואחיות שמעכשיו יילכו רק בצל אחיהם שנפל, חברים שלא ידעו עד
רגע זה ממש מהו מוות ומהי משמעות הפרידה הנצחית
|
התחלתי לצעוק עליה שזה שאח שלה מת זה לא אומר שהיא צריכה
להתקמצן ואפשר לחשוב מה היא עצובה כל כך, כל יום מת למישהו אח,
היא לא הראשונה, ושהיא אינטרסנטית ושהסיבה היחידה שהיא עצובה
זה כי אח שלה לא יבוא לשחק איתה ולא שהוא מת באמת ולא יחיה
יותר לעולם. היא שתקה.
|
מילאתי כל כך הרבה טפסים, פתרתי שאלות, העתקתי צורות והתחנפתי
לפסיכולוגים שהתעקשו לדעת מה הטראומה הכי גדולה שעברתי בחיים.
|
הוא לראשונה הבין איך זה נשמע מרחוק ונדהם לגלות כי מות חבריו
הפך להיות כותרת משנית, שהציבור כבר הורגל בחיילים הרוגים ואם
זה לא הבן של המנכ"ל בערוץ 2 או של איזה שחקן מפורסם בקאמרי אז
כנראה שזה אפילו משני מאוד עד כי מזכירים זאת רק בחדשות הלילה.
|
כאילו אין לה מה לעשות בעולם (להציל את בני האדם מרעב עולמי
ומלחמות) אלוהים שמעה אותי והחליטה לעזור. הגענו הביתה וגיליתי
שמירב שכרה מישהו שינקה את החורבה. הבית היה מבריק!!!!
|
ושוב בוקר ועכשיו אני קמה לבד, ללא לחישה שתעיר אותי והחלון
סגור ואין שמש שמתעללת בעיניי. ואני לבד. כל כך לבד.
|
הוא עשה תנועה של הושטת יד אבל לשנינו היה ברור שזה לא באמת,
שאפילו דתי לייט כמוהו לא ייגע בבחורה.
|
האנשים החדשים שהייתי אמורה לפגוש, המקומות החדשים שהייתי
אמורה לראות והחוויות המרגשות שהייתי אמורה לחוות, כל אלו בכלל
לא כיפים ונחמדים. אני לבד ורוצה הביתה ולא מבינה בכלל מה הקטע
של הטיול הזה ומה היה אמור בדיוק להתחיל עכשיו.
|
אם לא אחזור,
תהיה אמיץ אך תתגעגע
אל תבכה עליי
כי נהר הדמעות לעולם לא נגמר.
|
אתה בא והולך
מעביר את היד על גבי
מלטף
נושף בעורפי
|
אני נעלמת
לעולם של חלומות
עולם כבוי של אהבות ישנות
|
אני אוחזת בידך ונזכרת
בלילות סוערים ללא שינה
|
היד משתחררת
הדמעה זולגת
והינך כבר נגמר
אל מחר חדש.
|
לב מיואש
לב מתגעגע
אוצר שטמון לו עמוק בפנים
|
מעולם מלא בחלומות מתוקים
אני קמה למציאות
לא הגיונית.
|
ענן של ייאוש
מפזר טיפותיו לצמאים
|
כמו ציפור פצועה
אשוב אליך
|
טיפה קטנה של טל
בדמות של אושר
נוזלת על חלוני.
|
השמים מרמזים על סופה מתקרבת
הים הסוער מערבל רגשותיי
ואני
|
רושמת את תווי פניך
את גופך
את עיניך הכחולות
שמזכירות לי
|
את שרה לכולם שיר ערש יפה עם חלומות מתוקים.
בקולך העמוק הם נרדמים.
|
פקחי את עינייך
עולם חדש נפתח
מתוק כמו שפתייך
יפה כמו הסתיו.
|
הקשיבי,
לליבך
שממלמל מילים שבורות
תאהבי בחזרה
תגשימי חלומות.
|
אני תוהה אם הרגשת ידי
שהונחה על כתפך בעדינות
|
אתה נושא בתוך השיר
שלא אתה כתבת
אלא אני
השיר שלי.
|
בגללך אני נזהרת
לא לוקחת סיכונים
לא מועדת
במקומות אסורים.
|
הבטחת שתאהב
ואהבת, מכל הלב.
|
בוכה
צוחקת
מזילה דמעה
מחייכת
|
מחפשת תשובה
על רגבי אדמה.
|
על זנב הציפור מצויר הסמל
של הבית שנחרב לו עמוק בפנים.
|
פירצה בגדר
הבלורית מתנפנפת
ליבי נשבר
אל מול שקיעתך.
|
ואולי לא נגע
ואולי לא נדבר
אבל כשהרוח תחלוף
רק אנחנו נדע...
|
הלילה,
אעצום את עיניי בפעם המיליון ואצעד לעברך
אאחוז בידך העדינה,
ונלך
|
מסך הדממה מרמז
שאתה לא כמו כולם.
העיניים צלולות
אך המבט מרוחק
|
לכל אדם זמן משלו
עת לפרוח ועת לנבול
עת לחיות ועת למות.
אבל את לעולם איתי.
|
כמה קשה
לנעוץ מבטי בלב שעשוי מבטון.
כמה קשה
לשים את ראשי
|
ואל נא תגלה לי מי אני
זאת אלמד בכוחותי האחרונים
שעוד נותרו בי.
|
אני מדברת הרבה
אך לא אומרת כלום,
לא לך,
|
השעון שעצר לפני שנתיים
עדיין לא עובד
גם הוא מחכה.
|
ועכשיו הבית ריק, המשאית עוזבת
אפילו הזיכרונות מתחילים להימחק
|
בערב של כוכבים
גם משאלות מתגשמות,
לעיתים.
|
ואני צועקת לשמיים
מביטה בזעם לאותו קו אופק
שלפני רגע יופיו שיתק את גופי
|
איפה הנסיך על הסוס שייקח
את לבי לעולמות חדשים
|
ואת שוב שותקת, מיוחדת ואת כה יפה לך
ואת כאן ואני כאן ובכל זאת
רחוקות כל כך.
|
אבל הדף
עדיין ריק
ריק עם משמעות.
|
לא אתגעגע אלא רק לתמונות
השקיעות
הזריחות
הים
הכחול
הרעשים בלילות
האורות.
|
ודמותך כה ברורה בטיפות הגשם
וקולך מנשב באוזניי
ויופייך עוד מאיר את צמרות העצים
וליבך עוד פועם מול עיניי
|
קולות הרוח
הילדים שצוחקים
קולות של שריקה
הילדים בוכים
|
והיום יש לך יום הולדת וכמו כל שנה אני לא יודעת מה לאחל לך.
אני לא יודעת אם לשמוח או לבכות.
פשוט לא יודעת.
|
אם רק היינו יודעות... אם רק היתה ניתנת לנו ההזדמנות לתכנן את
חיינו אחרת
|
אל הארכיון האישי (17 יצירות מאורכבות)
|
|
"מיאו (או
שלא)"
החתול של
שרדינגר.
("האמת
בסלוגנים"
בהוצאת בוליביה
ושות' במחווה
למחתרת הפיסיקה) |
|
