|
נולדה בחורף 85, בפברואר. גדלה והתבגרה בקיבוץ לוחמי
הגיטאות שבגליל המערבי. מנגנת פסנתר מגיל צעיר, שרה
כשמבקשים, נוזפת אידיאולוגיה מבולבלת, אובדת בין אור
וצל.
הכתיבה היא שביל שטרם דרכו בו לפניה, תרופת הרגעה,
נחמה לבדידות השורפת שקושרת את הראש והלב.
"אך פתאום את נוגעת כיד מבהיקה
את פולחת כזכר נשכח
הדממה שבלב, בין דפיקה לדפיקה
הדממה הזאת
היא שלך".
(אלתרמן, כוכבים בחוץ)
את החלון מכסה וילון ירקרק, והיא חושדת בו שהיה לבן פעם. קצות
הבד דהויות ממרכזו, ופתאום נדמה לה שהוילון נצבע אט-אט עם
הזמן, בידי מבטים שננעצו בו בחדר הזה בדיוק
|
כשהייתי בן שש, הייתי מסתכל לפעמים במראה ושואל את עצמי אם יש
אנשים שחיים אחרת. אנשים שלא נראים ענקים לעומת החברים שלהם
מהגן, ושכשהם הולכים לאכול גלידה הפה שלהם לא מתלכלך מסביב
בשוקולד ואמא שלהם לא מסתכלת עליהם במבט כזה שקשה להבין אותו,
ומושיטה יד לבנה
|
אנחנו רצים ממקום למקום ונפגשים תמיד באמצע. אני מנשק אותה על
המצח, אני נטען. יש שעות שהיא כולה מעוננת, היא לא אומרת מילה
והיא מנוכרת אליי. אני קורא לה וכשהיא מסתכלת שולח לה נשיקה
באוויר שעושה קול.
|
דהוי
כמו להגיד
"תראה,
הנה הצל שלנו"
|
לפתע היינו סרט, אבל אמריקאי
וזול
עם סקס במושב האחורי
בלי נשיקות
|
מזל שבאת
כי עוד רגע כמעט לא הייתי,
מזל שבאת
עוד דקה ונמוגתי, אפילו מבלי שיכאב
|
אתה ואני
בשדה מואב
כסיפור בועז ורות
|
עוד מעט יבוא הבוקר
וימחק את השינה
כל מה שמישהו אהב
כל מה שמישהו שנא.
|
זה לא שאני מאמינה שאין,
כי אני מאמינה שיש
אבל אני גם מאמינה שאיפשהו בדרך
משהו בתקשורת השתבש.
|
עצמתי עיניים אולי
חלמתי חלום מעונן
כף ידך שליטפה את פניי
וצמרמורת של עונג ישן
|
בכל פעם שאתה עובר פה
אתה שוכח כאן משהו חשוב.
אמרתי לך אלף פעם,
|
שעות.
עיפרון ומחק, שעות.
וידה הרושמת במהירות התנועות
וכתמי עופרת בקצות האצבעות
|
על כל פעם שאתה נכון
יש פעם שאתה פחות נראה לי
שנשמעתי יותר
בטוחה בך לפני
|
יונתן הקטן היה באמת קטן מאוד.
הרבה יותר קטן משמספרים לכם,
ילדים וילדות.
|
מבפנים הקולות מנסים מדי פעם
להרים את ראשם בערמה
ואני, שזוכרת היטב את הטעם
מחניקה התרגשות בדממה
|
ואני כבר כמה פעמים ראיתי והתפעלתי
איך צחוק הופך לבכי
ובכי לצחוק.
טרם ירדתי לשורש העניין -
|
כמה שניות לפני שנפגשנו
כנראה כבר ריחפה הידיעה
בטוח שכמה ימים אחר-כך
התרחשה התרככות סמויה
|
כבר זמן מה שההצעה עולה פה ושם
בדיונים
לפני שבועות כבר ביקשו במפורש שאניח לזה
|
לעיתים זה מבקע את הקרקע שבניתי
והיא נמלאת לאורכה סדקים
דמותך נשקפת מעיניו של גבר זר
|
ולדעת שיש רק עוד רגע,
וכבר השיחה נגמרת
ושוב אשאר בוערת,
מלאה מוגלה
|
לא בגאווה.
לא בעיניים פקוחות בעירנות
לא בניצוץ של אהבת חיים עיוורת.
|
מתחת לידיים הרועדות האלה
לאצבעות הארוכות,
הדקות
|
מחפשים אותו
מתחת מיטות קומותיים
במוניות גדולות מסורבלות מריח שינה.
עוקבים אחריו
בצלחות פלסטיק ירוקות.
פה ושם נוגעים.
|
מצאת כוכב בודד
ואני חיפשתי תירוצים לגעת בכפות ידיך,
עד שרגע אחד לפני שהיה מאוחר
|
ליום שיהיו בו מילים-צבע-יין
לא קשות מחספוס עליה בהרים
לא פצועות מן הקור, מ"כמעט" מ"עדיין"
לא חולמות על שקיפות בחדרי-חדרים.
|
אתה עכשיו נגמר
בעקביות אתה נגמר, כמו
החלב במקרר לקפה של הבוקר
לא נפתח שום דבר
|
אני
בסופו של דבר
בחורה מאוזנת,
גם אם אתה נכנס לחדר
|
נסענו ברחובות ירושליים
ובעין שלי מן תקתוק מוזר
פעימות לב
בקצה העפעף
|
והייתי רוצה לקום בוקר אחד
ושלא אפקח את עיניי לצידו
וכשאביט במראה - אראה את פניו לבדן
ולא את פניי
מבעד עיניו הקטנות.
|
אנה מסתכלת לפעמים על האנשים שעוברים מסביבה. רק לפעמים, כשממש
מתעורר בה הצורך לברוח. אז היא מסיטה את המבט התכול שלה
לצדדים. זה לא מרתק במיוחד, היא יודעת, אבל מדי פעם זה דווקא
מהנה. ומתחשק לה לצעוק עליהם "אתם כולכם מטומטמים".
|
- תגידי, אפשר לקנא בך?
- מי אתה? מה אתה רוצה?
- אמרתי לך, לקנא בך.
- אתה יכול, אם אתה רוצה. אף פעם עוד לא קינאו בי.
- בטח שכן.
- לא, אף פעם לא.
- אני אומר לך שכן. הנה, רואה את האנשים האלה שם?
|
|
|
הסלוגן החדש של
אולמי "ורסאי" :
האוכל עלינו,
האולם עליכם.
שחור. |
|
