|
דקלה, ובקיצור דיקלי, נולדה בירושלים ומאז מנסה לסדר
את ערימות הסיפורים שהיא כותבת.
עם חויות קשות יותר ופחות היא מגיעה תמיד עם חיוך
מוכנה לחויות הבאות...
החיים תמיד משנים את הצבעים אבל היא ממשיכה הלאה
בדילוגים.
במבט חטוף במראה נשקפת אלי דמות חיוורת עם שקעים שחורים מתחת
לעיניים. כמה קמטים סוררים מתגלים כשאני שוטפת פני ומעיפה עוד
מבט חטוף למראה. זו לא אני, אני בטוחה. זה פשוט תעתוע של בוקר,
הזיה.
|
רק לנעוץ את השיניים בדבר הזה שמציק לו, לתלוש אותו מעליו כדי
שלא יפריע עוד. הוא גם ככה מסתובב איתו יותר מדי זמן.
|
"ארצה", הוא אומר לה והיא מיד משתטחת על גחון ודמעות בעיניה.
"כמה פעמים צריך להסביר לך עד שתביני?" הוא צועק, "נמאס לי
מהשטויות שלך".
היא בוכה בשקט. מה כבר נותר לה לעשות? כשאתה שוכב על גחונך
ברצפת המטבח שהיה פעם שלך והיום הוא כבר של מישהו אחר, נראה
לך...
|
הלחות המתוקה של הזיעה והתשוקה מצננת את הסדינים הסבוכים.
הוא לא יכול להרפות, היא לא מוצאת מנוח.
כמו חייבת לאחוז בו, לטלוש מגופו כמה פיסות למזכרת.
|
אני זכיתי לבהות מספר נצחי של דקות בנסיכה לא קטנה על מיטה,
מחוברת לחמצן ולמחטים שתקועים בידה.
לנסיכה שלי לא היה שיער, כי היא לא צריכה שיער בשביל להיות
נסיכה.
|
לפעמים זה קורה לי וזה נורמאלי לחלוטין לא לרצות להיות עצמך
מדי פעם. הכל קרה באותו הבוקר.
|
|
|
אני אפס
כי אני לא
מצליחה
להרדם
כי אני טיפשה
ההיפראקטיבית
פסיבית |
|
