|
כותבת בשביל ההנאה, מנסה למצוא את הכוכבים המאירים
את הדרך הנכונה בחיים.
תוכלו למצוא כאן סיפורים/שרים על אהבה,מוות, סקס,
ודברים אחרים.
מקווה בכל ליבה, שכל אחד אשר יציץ בכתביה, יתמקם
בכורסא הגדולה ולא ירצה לעזוב. דבר קטנטן וחשוב,
לפני שתסגרו אחריכם את הדלת, בבקשה תשאירו פתק קטן.
היא מסתכלת עלי במבט שכמעט משכנע אותי לספר לה מה באמת קורה
אצלי בפנים ואלו תוכניות רצות לי בראש. אבל אני לא מסוגל, חלק
ממני התפורר חלק שאי אפשר להציל, חלק שמת.
|
פותח את הדלת, את מרימה את ראשך, מסתכלת בי בעינייך השחורות
שלא זהרו כמו פעם. מחזיר מבט שואל, מצפה לתשובה אך אינך עונה.
את מתמוטטת בזרועותיי, אני מחזיק בך חזק ונותן לך להוציא את
מאגר הדמעות שהצטבר בתוכך. מצמיד את אפי לשיערך ומסניף את הריח
הכל כך מוכר ונעים.
|
"אני יושב כאן על המיטה שלך ומתבונן בך. ניצוץ התקווה לא נעלם
מעינייך אני לא מבין איך. איך נתתי לך להגיע למצב הזה? ואולי
אני האשם."
|
כעת גופה מוטלת באמבטיה ושלולית מים סביבה. ללא רוח חיים,
שוכבת שם, ברטיבות הזו, עם עיניים סגורות. היא ראתה הרבה, היא
לא ציפתה לדברים טובים, שיביאו לעיניה את הניצוץ הלבן והמבריק.
רק שביל קטן של דם מטייל בין הרצפות, בורח למקום אחר, מואר
יותר, כי בה היה יותר
|
השעון תקתק, חיכית בסבלנות, התאפקת. ידעת שבמוקדם או במאוחר
אכרע למרגלותייך וכך היה. רציתי לחזור חזרה לקצה השני של החדר,
אבל המגע שלך היה חסר. רציתי אותך, רציתי להיות שלך.
|
בכל לילה הושיב אותה על כיסא החליק ידיו לאורכה, חש בעורה
העדין. צבט והחדיר את אצבעותיו הארוכות אליה, מבקש לשמוע את
גניחותיה ואנקותיה, שכל כך נעמו לאוזניו. לבסוף היה יוצא וסוגר
אחריו את הדלת הכבדה. קול המנעול שנסגר הדהד בחדר ובראשה עד
שנרדמה.
|
ילדה של צבע שחור
משקיפה על כולם
עיניה זוג כוכבים
בהם הניצוץ נעלם
|
על מסילת ברזל קרה
פוסעת מתהלכת...
|
לא יכולה להגיד מה בי השתנה, יכולה לספר שנשארו משקעים ומניחה
שלא תופתעי. השלמתי עם זה, שככה המצב יישאר. טוב, אז אני
משקרת, אז מה?! מותר לי. זה בסדר עדיין לחשוב שאולי תחזרי, את
לא יכולה להגיד שלא, לעזאזל! את לא יכולה להגיד כלום. את מתה.
|
קיווית שלא ילך כל כך מהר והוא הלך. התפללתי שתשמעי ממנו היום
ושמעת. שעה אחת מאושרת הייתה לך היום. הוא היה קשה כמו אבן אך
דמיינת שעטף בחום. "תשמרי על עצמך, להתראות" ולא ענה על השאלה
מתי תשוחחו שוב.
|
חושבת עליך ועיני דומעות בכל פעם שהיו חולפות על פני משטח
שבעבר היה מקושט בפרחים. גדוד של חיילים, יורים לעברי חייצים
של עצב כי הלב לא מאמין שלי תוכל לסלוח.
|
|
|
לא נעים לי
להגיד אבל -
זאת את שהפליצה? |
|
