|
 34863726
קיבוצניק בנשמה...
אחרי הסערה הקשה הבינו את מידת האסון, חצי מהעיר הושמדה ורבים
ניספו.
הנרי הוכרז רק כנעדר למרות שמשפחתו כבר התאבלה עליו.
|
מאז שאני זוכר את עצמי אני זוכר את בושי, החבר הכי טוב, החבר
הדמיוני שלי.
|
כבר לא והמילים האלה נחקקות בלב כמו שנחקקו חוקי האל בלוחות
הברית, חושלו בזעמו של האל ובכוחו הנשגב על אבן קשה.
והדמעה, כוחה יעיד, את מה שהמילים מנסים לתאר.
וזהו, זה היה ולעד לא יחזור בשנית.
|
בפתיחה מלאה חמש אצבעות...
|
אני זוכר אותם - את ההרגשה, את החוויה, את סוף הלימודים ותחילת
המציאות... זוכר אותו, את היום שבו קיבלתי את רישיון הנהיגה
שלי.
זה היה יום ככל הימים בתחילתו - שמשי, קייצי, מסביר פנים.
|
שוב אני עובר שם ליד, לידי הגבעה מתנוססת בשקט ובדממה רק לחשוב
מה היה שם לפני 5 שנים...
|
זה היה צהריים חמים למדי, הקיץ היה בעיצומו, אני וגיא ישבנו
משועממים בחדרו של גיא.
לפתע נשמעה נקישה על הדלת, גיא ענה "כן" והדלת נפתחה...
|
בתוך מלחמה, כשאנשים איבדו כל צלם אנוש, המוות הוא לא תמיד
הפתרון הכי רע...
|
הכל התחיל כשעליתי על טרמפ לא נכון.
אתה לא שולט בחיים שלך, החיים שלך שולטים בך.
|
מפי אחד המחנכים הדגולים ביותר שהיו לי בתקופת הבית ספר...
|
בקבוקים, שקופים ריקים ללא משמעות.
|
פצע שקט מדמם בשלווה,
חייל פצוע שוכב בשדה.
פעמוני העיר מצלצלים בלי הפסקה,
מתי יגמר הכאב הזה.
|
עדר כבשים פועה במרעה,
ואני שוכב בשמש החמה.
קול ציפורים נשלח אל השמים,
שקט וכל העמק מתמלא דממה.
|
את יודעת לתמיד שאת פלוס בליבי.
את לא עוד סתם חריץ במשקוף,
מעל המיטה, המיטה שלי.
|
ואת תהיי לי השמיכה,
המחבקת ועוטפת אותי בחומה וברוכה.
ואני אהיה לך הכרית,
האוחזת את ראשך בעדינות מלטפת.
|
האקזמה האנושית שמקיפה אותנו,
ריחה מסריח וקר.
שואבת ממני את כוחות חיי האחרונים,
כזיון שלא נגמר.
ריקבון חיים חלאת אדם,
שנאה מוות ורצח.
|
אמרו עליך שיופי כזה מעולם לא ראו,
אמרו איזה יופי בשמש היא זורחת.
אמרו עליך שחיטוביך נאים ומדהימה עד מאוד,
אמרו שאת לא מהסוג שמתאים לכולם אלא רק לצעירים.
|
יושב אני על המזח לבי בתוכי סוער,
הים גלים שקטים השקט מצמרר.
חושב אני על אהבה נשכחת ועצובה,
חושב עלייך אהובתי על מה שבינינו היה.
|
בתוך שרפה פנימית,
גופי נחרך.
|
|
|
זה לא שאני גזען
או משהו- הם
פשוט חרא של
עם.
אחד שממש שונא
צרפתים. |
|
