|
 
"נשרוף את הזמן, נשרוף, נשרוף
את כל מה שביננו
תני לרגע שיחלוף,
העבר עוד לפנינו.."
ילידת 82 ', מתרפקת על העבר ומתכננת את העתיד..
ואז אני נסחפתי.. כמה שאני נסחפתי..
לשווא חיפשתי את אותה תמימות ממכרת, אותה תחושה שיש על מי
לסמוך, שהים יודע מה שהוא עושה.
|
הוא נשמע מהורהר. לא שאל לשלומי אבל גם לא ניתק מיד. הוא אמר
שגם הוא מתגעגע ושהוא חשב עלי בזמן האחרון, שהוא כמעט התקשר.
להפגש? הוא אמר שהוא לא יודע אם כדאי. אמרתי לו שאני לא רוצה
כלום, לא רוצה לשנות כלום, אני לא רוצה לדבר, אני רק רוצה
אותו. לשכב איתו
|
תמיד מנסה לתפוס את העתיד שבורח ממך.
|
אבל אתה
שבלול שלי
חתול מסוגר ומפונק
מימיים לך בעייפות
ונסגר מפני.
|
העיניים שנפקחו עד מלוא העוצמה
מהתדהמה
מהמוות
|
ידיך על הקלידים
התווים לפניך אבל
אתה לא צריך הוראות
|
אתה חתול חד אבחנה
אם הבנת מי אני
ואולי תשאר לי ממך התובנה
|
לפעמים, מרוב יופי, אתה לא יכול לראות
|
איש
שופת תה במטבח מאובק
והחתולה מטופפת לאיטה על השיש לצידו
|
אתה בא אלי ברגע של תשוקה
מכלה בי את זעמך
|
אני סומכת על אלוהים שיהיה שם.
|
שוב אתה חוזר לחיי
מטופף בשקט בכפותיך
ושורט את דרכך אל ליבי
|
כמו תשוקת אדמה אל הגשם
אני רוצה לכתוב
כל כך הרבה מחשבות
באות והולכות
|
להביט ולשתוק, להביט ולשתוק.
|
לפעמים הדברים הכי יפים
הם ממש מתחת לאף
|
רגע אחרי שאמרת לי
לשמור על שמלת הכלה שלי
|
איך נפגשים להם שני קווים לפעמים..
כל כך הרבה הם יכולים לעשות אחד לשני
|
אני ממהרת אני ממש ממהרת אני עוד שניה מאחרת
|
מאיפה צץ הזוג הזה? חשבתי שכבר הטבעתי אותך עמוק במצולות
הזיכרון, ששוב לא תצוף על פני המים ותכאיב לי.
לא יתכן שכל חוף וכל ים וכל יום וכל נשימה יזכירו לי אותך.
אתה איננו.
|
כל הזמן הרגעתי את עצמי. ראשית, זה היה וגם נגמר. שנית, ניצחנו
- הראנו להם - הנה אנחנו חיים, חוזרים לבקר, מנצחים, מנופפים
בדגל הלבן שלנו, עם המגן דויד הכחול שעליו. הנה אנחנו בוכים
אבל ממשיכים, זוכרים ולא סולחים. הנה אנחנו, בכל זאת, יהודים.
|
|
|
זכר אבי עטוף
בנייר לבן
כפרוסות ליום
עבודה
ואני רעב |
|
