|
השירה היא הנפש
הסיפורת היא הדימיון
הציור הוא החזון
והדף עצמו כל כולו
דניאל שחר.
"מ-י ז-ה?"
"צדקה."
"אנחנו לא בבית."
|
היתה לו עמידה של עסקן צעיר, כזה שלומד הכל מאבא, ידיו תחובות
בכיסי מכנסיו, והוא מביט בך בדרישה.
|
וכשבאו החיילים לביתנו, היה לי מן גוש כזה בגרון,
דמעה לחה זלגה מן העין,
ובכינו כולנו,
על הגוש.
|
"מיכאל, אבא רוצה לתת לך מתנה ליום ההולדת"
|
הוא רץ כמו ארנבת מבוהלת הבורחת מציד, עד שהגיע ליער.
שם נעצר והטה אוזן למתרחש סביבו.
הוא לא שמע שום רחש, לא דהרות סוסים ולא שקשוק כלי ברזל, רק
ציוצי ציפורים ומשב רוח על העלים.
ואת קולו של יוחנן שמע מהדהד באוזנו, "ברח אבא".
|
איבריי הם שלך, בבעלותך,
לשירותך אדוני.
|
והייתי בקבוצה של אנשים יפים,
שמסתובבים
ברחובות השוק,
וקונים פירות רקובים,
וחושבים שזה טעים.
|
שימושה אינו ידוע לך,
היא הינה רק כעוד בד מן חבל
התליה.
|
דממת מוות
אולי באמת מישהו הולך למות פה היום.
|
הייתי אוחזת בידך, ויחד היינו צוללות
לסערות ליליות.
|
את גופי
ניפצתי את עצמי
על סלע
את מצודתי לקחתי
לא השארתי כלום.
|
יצאתי לחפש איזה פרד"ס
שאוכל לחפור בו,
לקבל מענה מהחי, הצומח והדומם
(המדבר נמצא עמוק באדמת תרשים)
|
הבטן שותקת
הבטן שבעה,
אתה יודע שסיימתי מנה.
|
ולבו כעין הבדולח,
ודמעתה כזרע גד.
|
תזהר שלא יבואו לפניך
כלבי זאב-
אדם-
הרי
אדם לאדם זאב
|
כמה בכיתי,
כשמילותיך הוריקו את כל התוכן ששהה בתוכי.
|
ואני אבקש לטהר העוולה
ולו במילה אחת
הלא היא -
סליחה.
|
שפכי דמעות
כמים המשקים פרח בקשות
|
מסביב לכל שברי
הנשמות שלנו,
אני יושב וממיין אי אילו שלי
אי אילו שלך
|
אין לי זכות דיבור.
כעת.
שתקי שתקי אחות קטנה
שתקי שתקי, שמא גם יגיע
תורך.
|
תביאו לי בורג, שאדרוך עליו
כדי לוודא שהוא נפל לי
כמו שאמרתם.
|
מי אני? אני עלה, עלה ירוק, קטן חי ונושם...
ו... היכן אני בעולם? על עץ איתן וחזק. שמחזיק אותי ואת אחיי.
אך היכן הם אחיי? מביט אני לצדדים - ימינה, שמאלה, אחורה,
קדימה,
כלום!
|
אתה יודע
שככה זה בטבע
לא תמיד תמצא את המקום להתחרט
|
|
|
ס ל ו ג ן -
סיסמא
לשונית
ובה
גימיקים
נסתרים |
|
