|
שירבוטים!
הוא התעורר במקום בו הוא היה מתעורר במשך 5 שנותיו האחרונות.
ביתו לא בדיוק דמה למשהו שאזרח מהשורה היה יכול לקרוא לו בית,
אבל האמת שהוא התרגל אליו.
בכלל הוא היה אדם שניכן ביכולת לראות תמיד את הכוס המלאה, וגם
ביתו שלו היה בעיניו לאחוזה מפוארת.
|
התקווה הפכה למכאוב,
הנשמה מכבידה עלי כמו אבן,
עייפתי מלאהוב.
|
ואז כאשר שוקעת השמש,
אני עומד ערום,
שטוף מי נחלים טהורים,
מסתכל מהצד, מנותק, מיוחד...
וגדול ממני רק אלוקים.
|
בתוך בועה,
בתוך צבעים מגוונים,
מתחת לחיבוקים והבשמים,
פני אדם לנצח חתומים.
|
העם שלי עיוור,
הוא איבד דרכו
בחשכה.
ואני במאור עיניי קורא,
ומקווה שתבוא מהפכה.
|
ימים, נחלים והרים
מפרידים בין שנינו.
אני לא יודע את שמה,
אבל אפילו דרך המרחק העצום
אני יכול להריח את ריח יופייה.
|
והנה אני מחלון ביתי
משקיף אל הרי הציון
ונבואה אל אוזני מחלחלת
כמו חשק אדם לגלי הים
ולרשרוש עלים צימאון.
|
אותה כוסית, אותו מפגש
שאנו בתוקף מבטלים,
בצאת החושך, רחוקים מעיניהם של אחרים
אחר אותם דברים ודיבורים אנחנו נגררים.
|
רבות דרכי מאלו
ודמיוני רחב אין ספור
|
מעל העננים, במרומי מרום,
הבורא יושב ומסתכל, על יצירתו
מהמקום
השקט, הדומם והנעים
את אמונתם של הנבראים רוכש
|
והנה הזריחה
הרוח דופקת בחלון
וירדה עלי רוח רעה,
והקפה דבוק בלשון.
|
נפשי הפצוע
שרה מתוך אהבה
אך כמה כואב שאת איתי לא תשירי...
כי את טובה ויפה
|
אני הוא דור שלישי של זאבים
אני שייך לניצולי הציד.
היום לצידי עומדים כלבים,
האוכלים מידו של אדם
המחייך ממסכת פורים,
בידו שניה רובה,
והוא לבוש במגפיים.
|
אך הנה שוב קודרים השמים
הגשם יורד האפור משתלב עם אדום
והברק מבזיק בעיניים,
הרוח שוב זרועותיה שולחת
אנחנו כאן חברים,
עד כמה כואב!
אנחנו על האדמה המובטחת.
|
אני אבחר את דרכי
בין מילים ושורות
ואטבע בתוך יין נושן
של רגעי תהילה מדומה.
|
והינה הלכתה
עזבת אל המרחקים,
ואני אזכור אותך,
אזכור עם החיוך על הפנים.
|
המילים בראשי הן כמו סערה
בארץ נידחת,
המילים בראשי רוצות לצאת
אל הדף הלבן.
|
רציתי לקבל ממך אהבה,
ידעתי שאת מיוחדת.
לפגוש יחד את הזריחה
ולישון יחד על שפת הכנרת.
|
יין בצבע ארגמן שוטף
את גופי,
חודר לעומקי התודעה
ומרווה נשמתי.
|
כאשר העולם מסביבי גדל עד מאוד
רק משהו אחד מחזיר אותי לגדולות
והמשהו הזה משפחתי.
|
על גדות הנחל,
במימד של זמן בלתי סופי
השקט
צליל זרימה הפותח שסתומי נפשי
|
היינו שיכורים במשך דורות,
נרדמנו עם יין
וקמנו בבוקר עם המילים הקסומות,
שפתינו לחשו חרישית: ירושלים
|
נפלתי קרבן למציאות
מתחדשת.
נולדתי לאחר הזריחה.
רוח אתמול לאוזני לוחשת
ולא נותנת לי מנוחה.
|
צבא גברים על גופך מגונן,
כמה שגזרתך יפה,
אך אם תשמיני
אני לא אתלונן.
|
בתוך זיכרון של בלבול,
תחושה של תמימות מחודשת,
נפערים שמי המבול,
ויד חונקת את דרכה אל גרוני מגששת.
|
|
|
אתם כולכם
בסך-הכל אוסף של
אפסים ואחדים!!!
לא רוצה להאמין
בכם!!! |
|
