|
ירושלמית בדימוס, תל אביבית בפוטנציה, עיתונאית,
תסריטאית, סטודנטית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב,
שחיינית ואצנית. ילידת סוף 1973.
ספרה הראשון, "המראות ונחיתות", ראה אור בסדרת
"דברים" של הוצאת מודן בפברואר 2003.
בספר שמונה סיפורים חדשים - קצרים וקצרים פחות -
שאינם מופיעים ב"במה חדשה".
בואו לבקר אותי ב"רשימות" -
http://www.notes.co.il/dana
שמונה. שמונה. שמונה. שמונה. אני לא אתבלבל בספירה בגללך.
שמונה. אדיוט. לא יכולת לבוא לשחות בשעה הרגילה שלך? שמונה.
שמונה. יופי, תעשה את הבעיטה הטפשית הזו ברגליים כשאתה מגיע
לקיר. באמת הייתי צריכה זרנוק של מים לפרצוף בדיוק כשאני
מוציאה את הראש לנשום.
|
אבא שלי לומד ספרדית. כשהוא נוסע במכונית שלו, הוא שומע קלטת
ללימוד עצמי. בבית, השולחן שלו מלא ברשימות של מילים בצרפתית.
הוא לומד גם צרפתית, אבל הצרפתית שלו יותר מתקדמת מהספרדית.
מכיוון שהוא כל הזמן לומד ספרדית וצרפתית, הוא מתרשל בנגינה
|
אולי אני אשים את הטלפון במרפסת ואלך לשירותים? תמיד כשאני
בשירותים והכי לא נוח לי שהטלפון יצלצל - הוא בסוף מצלצל. אז
אולי זה יעבוד גם הפעם; פעם אחת שחוק מרפי יפעל לטובתי, לא
נגדי, מה אני בסך הכל מבקשת?
|
הצג האדום של המכשיר הראה מספר טלפון לא מוכר לה באזור חיוג
ירושלים. בנסיבות אחרות, היא היתה עושה מאמץ לרשום אותו, או
לפחות לשנן אותו, אבל כאן, בתוך המכונית של יגאל, לא היה לה
עט, וההפתעה שבקבלת שיחת הטלפון גרמה לה למהר ולענות
|
לא יודעת למה, אבל בזמן האחרון אני כל הזמן חוזרת לים. זה
כנראה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות בזמן שאני מחכה שסבתא שלי
תמות, ושאבא שלי יפסיק להתעסק במתים ואולי יתחיל להתעסק בחיים
בפעם הראשונה בחייו, לפחות עד כמה שזה קשור בי
|
איך שהוא מסתובב לו, המחוג הזה. מלטף את כל הקווים השחורים
הקטנים, מרחף לו באלגנטיות, לא עוצר אף פעם. כמו השעון-שניות
הזה שהיה בנבחרת השחיה של הפועל-ירושלים, אז כשהיית בת שתיים
עשרה. ואת מצפה עכשיו לשמוע את הקול של המאמן מאנו, שהיה צועק
"אפ"
|
לא חשבת שהוא יהיה בבית. למעשה, הסיבה היחידה שצלצלת היא שידעת
שהוא בטח לא יהיה בבית. אחת וחצי בלילה שלך זה שבע וחצי בערב
שלו, ואין סיבה שברגעים אלה ממש הוא לא יסעד את ארוחת החג עם
ההורים שלו.
|
השארת את הריח שלך על סף ביתי
נחש, עוזב מאחור כותונת ישנה
|
תחנת רכבת לא אהודה. אולי שילוט לא מדויק.
רציף אחד, לא מאוד ארוך. ספסלים, מזנון
|
בפעם האחרונה שמזכירה באוניבסיטה גרמה לי לבכות, זה היה יומיים
אחרי שנפרדתי מרועי, או יותר נכון, מהרעיון של רועי. הביטוי
'נפרדתי ממנו' לא ממש הלם את מה שקרה במציאות, כי בעצם אף פעם
לא היינו ביחד, אבל אצלי במוח היינו ממש ביחד.
|
זה נשמע לה די מפחיד, צבתות של סרטנים שכבר מתו, אבל היא
הסתקרנה. פעם, בחוף נחשולים, צבט אותה סרטן בטוסיק. זה היה
כשקרני שיכנעה אותה לשחות עד לשובר הגלים הקרוב ולשבת עליו.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
מה מרויח גבר
ממציצה
חצי שעה של שקט |
|
