|
 
"ואל תאמר, יהיה אשר יהיה
ואל תאמר מה שהיה כלא היה,
האמן לחלומות, האמן לבתים העזובים,
האמן לגרוטאות, הקשב לעברם המפואר
האמן לשעוה על השולחן
שהיתה נר, שהיתה חלת דבש
ואל תאמר, אהיה אשר הייתי
כי לא תהיה אשר היית. ואל תשכח
שגם פרדס אפל נותן פרחים לבנים
ואל תשכח אותי."
(יהודה עמיחי)
הוא עזב רק לפני עשרים דקות והיא כבר בדכאון. הריח שלו עדיין
ספוג בסדינים, אפטר-שייב מהול בזרע. היא הסניפה אותו עמוק
עמוק, חורטת אותו בזיכרונה.
|
יורד גשם. היא עמדה בחלון והביטה החוצה. באנשים שחלפו ברחוב,
בענפי העצים הנוטפים, באורם הצהוב והחיוור של פנסי הרחוב
הבודדים. הם הזכירו לה אותה, עומדים לבדם מול הרחוב הקודר, כל
כך לבד.
|
בפעם הראשונה שהתמסטלנו, רצתי ערומה עם גלימה על הראש וצעקתי
לעבר הים שאני סופרמן.
|
Time will not heal the wound, but the pain will fade away
I know I have been a fool for all the things you say
My arms long for your touch, but I know it is not enough
|
When words are lost in the dark
When you don't want what I can offer
|
הוא בודד והוא מחפש
את האחת, שמחכה שם בשבילו
כשהוא יבין, זה כבר יהיה מאוחר מדי
|
כשאת נכנסת, כל הראשים מסתובבים,
הם לא עומדים בפניך.
צועדים, אחד אחד,
כנידון אל הגרדום, רוצים אליך.
|
אל הלא נודע בעיניים פקוחות.
במו ידי דחיתי את הטוב, המוכר והידוע
את אותה השגרה המתוקה שנסחפנו אליה מבלי משים
|
כל חיינו עוברים בחדר הזה
ממראה למראה, מטוב לרע, מיפה לכעור
|
כשהכל נגמר, קמתי וארזתי
מזוודה אחת לבגדים
אחת לפחדים
|
בלילה, כשאנחנו הולכים לישון
אתה נרדם ראשון, ואני ערה
מסתכלת עליך
|
את עייפת, את רוצה כבר לנוח
אך החיה, היא רוצה עוד ועוד
|
כמה זה קשה להרפות
מכל השדים שהולכים איתך
|
|
|
למה מתחכם?
אי אפשר ללכת על
פשוט?
או פשוט ללכת?
ת. ריסים |
|
