|
Dark Light (Karen)
קרן ד. זוהר נולדה ב1990, ילדה עם הבעה תמידית של
נאיביות, וסקרנות שהרגה את החתול. כשקלטה את העולם
כמות שהוא, הביעה אותו בכתב, בציור, בצילום, בשירה
ובלחן, בדרכייה הרבות לראות אותו. ניסיונה ומטרתה
האחת בחיים היא לטשטש את גבולות השחור והלבן, לפחות
ברגש ובהבנתם הבסיסית של האנוש. היא מכירה בסיפוריה
ובשירייה את סוגיהם וגווניהם הרבים של אנשים, שבחלקם
נתקלתם בחייכם ובחלקם לא. - סיפור טוב, הוא כמו ציור
טוב. משהו שכל אחד יכול להזדהות איתו בדרך משל עצמו.
היא ממשיכה את הסיור שלה בינות אדמת הכוכב הכחול
והעגול, מנסה להבין את דרך האנוש, ועדיין, לא מצליחה
להבין עד הסוף.
"אם הייתה לך משאלה אחת" - אמר המכתב, במשפט האחרון באותה
פסקה, רק אחת -"המשאלה הכי גדולה בחייך, זו שתשנה הכל עבורך,
ותגרום לך להיות מאושרת - מה היא הייתה? התרכזי אך ורק בה."
נועם חשבה על המשאלה.
|
הלב שלו עצר לרגע מלפעום, הפעם השניה בחייו שהרגיש את ההרגשה
הזאת - איומה כל כך.
גשם חזק היכה בחוזקה בשמשה הקדמית, בחלונות. בקושי ניתן היה
לראות משהו. צפירות חזקות הלמו בעוצמה, צווחות וצרחות כגון,
"מי נתן לך רישיון, מטומטם?!"
|
היה היה ילד שרצה לכתוב סיפור.
אבל אף אחד לא לוקח דף ועפרון, יושב מול מנורה ופתאום יש לו
סיפור יפה.
הוא צריך רעיון, כשרון ויכולת, ואין לו, ואין לו, ואין לו. לא
רעיון, לא מספיק מילים ולא כשרון.
|
אני לא בדיוק יודע מי אני עכשיו,
אבל כשאני מנסה לדבר אז לא יוצא מהשפתיים שלו שום קול.
כשאני מסתכל במראה הוא פורץ בבכי והוא מתחיל לרוץ,
והוא לא בדיוק מעוניין לראות אותי, הגוף שאני נמצא בתוכו, לכוד
בתוכו.
|
נועם ישב וחיכה.
הוא הסתכל בינתיים על הנוף שמחוץ לחלון המסעדה - זה נוף רגיל,
רדוד, וחסר כל טעם בעליל. הוא אינו מעורר עניין כל שהוא באשר
לאנשים שישבו במסעדה.
|
"יש לי אלפי רעיונות לדמויות, ולעלילה אין לי אפילו לא רעיון
אחד". נאנח אורן, משעין בכבדות את ראשו על גב כף ידו, משלב
רגליים על השולחן ובוהה במסך המחשב, ריק ולבן כביום בריאתו.
|
"הם תלשו לי עוד נוצה בכנף." חושך בהה בו בפליאה, בעיני הפנינה
הרחוקות שלו. המלאך התקרב, במעוף צולע, כמעט מת למחצה. "בני
אנוש... ברי אותו הגורל כולם, הלא כן? ארורים יהיו..." הוא
סינן.
|
הוא סדר את הבובות לפי הסדר, מהגדולה לקטנה.
המוני בובות חרסינה לבנות הדוקות בשמלות תחרה, שברים קרובים
לעיני הזכוכית שלהן, בהבעה המומה איומה.
הן מלאו את כל החדר, המונים מהן, הוא היה אוסף אותן כשהיה קטן,
הן היו מקסימות לדעתו.
היה שקט. החדר, למעשה, היה
|
קפוא ודומם הוא ניצב לו שם, פסל של שני אנשים מתנשקים.
הם היו שני סלעים, שהים עיצב בדרכו הייחודית, במשך אלפי
ומיליוני שנים. צדפים קטנים נבלעו בתוכם, אלמוגים מצאו בהם את
מגוריהם, והם היו שני סלעים.
|
"אני רוצה שתקטעו אותה." הוא אמר בהחלטיות.
זה היה יום קיץ מסנוור שכזה, שהשמש בהקה בו.
פרפר אחד עמד על אדן החלון.
|
הבטתי בה.
ההבעה בפניה הייתה חיוורת וריקה מרגשות. כשפעם אותן העיניים
הכחולות יכולות היו לכלוא אותי בתוכן, כעת הן הכילו.. דבר מלבד
ריקנות.
אני יושב ומחזיר לה מבט, אם ככלל- ניתן להגדיר זאת סוג של
הבעה.
|
נראות היו תהיותיו של עדן אין קץ, כתהיות אחרות, אשר אינן
קשורות כלל, לפתע- אל מתיקות דביקותו הלוהטת של קיץ. לא היו
בהן כל נערות סמוקות לחיים, ולא רוח חמימה מסנוורת.
|
חיבוקה החם עוטף, קורע,
דמעותיי ומילותיה, אנה.
|
אמרו לה שהראייה שלה דפוקה
אז היא הרכיבה משקפיים
אמרו לה שהראש שלה עקום
היא הסתפרה עם סרגל.
|
לאיש וורוד יש עיניים חומות וכהות.
לאיש וורוד יש עיניים רטובות מדמעות.
אני וורוד, ואני איש, איזה מזל ביש,
כולם אומרים, שזה לא בסדר, להיות וורוד ולהיות איש,
ואני מנסה להיות אדיש,
מנסה להיות אדיש?
|
עומד בפינה,
שפוף ומלא אבק,
הוא הטינופת של החברה,
הם באים אליו רק כשהם צריכים משהו.
|
כי בכל מקרה, אנחנו פה למטרה טובה -
אנחנו פה כדי את לכולם להזכיר,
גופתם של אילמים בשם המדע,
כלל לא חשובה, כלל לא חשובה.
|
נער, עלם, ושלושים,
עברו משנות חייו,
אך הוא ממשיך לראות ימים,
לחצוב את העכשיו.
|
|
|
שם בלב כמו בים
שיערות יש.
בלב?
בים?
מרקו?
אמא!
שבלול בן-עבדול |
|
