|
מה אעשה
אם תלכי לי
אם תברחי לי
מה אעשה
עם כל הכעס הזה
אה
שמור לי עליה
אתה שומע
אין לי כלום בלעדיה
שמור לי עליה
ותשמור גם עלי
כדי שלא אשתגע
מה אעשה
אם תלכי לי
מה אעשה
עם כל הפחד הזה
-ארז לב ארי-
עמדנו חמש דקות מביטים זה בעיניים של זו וזו בעיניים של זה. לא
זקוקים לא למילים ולא לנגיעות, רק חורטים בלב את המבט האחרון.
חרטתי אצלי את עיניו הכחולות הרטובות.
"אל תבכה", לחשתי: "זה קשה גם ככה", הוא מחה את דמעותיו.
|
"את בטוחה שזו הדרך הנכונה?" התעקשה היא שוב.
סילבי ניערה את ראשה בפראות, בעוד הרכב עושה כמוה.
"סילבי! הכביש! תסתכלי על הכביש!"
"לא רוצה... לא רוצה..."
"את רוצה למות?"
"כן... זה פיתרון מרגש ממש..." ליחששה סילבי.
|
פתאום נשמעו קולות של סוסים דוהרים. אם יראו אותנו היוונים
יהרגו אותנו, שהרי זו שעת העוצר. ניסיתי לפתוח את דלת הבית,
אבל היא הייתה תקועה, צריך לפתוח מבפנים... אין זמן. הקולות
קרבו במהירות. שמואל משך אותי אחריו לתוך כוך.
|
פתאום באת מולי, כל כך לא קשור למקום ולזמן, כאילו שלפו אותך
מחיים אחרים ושמו אותך בתפאורה כל כך לא נכונה. והיית יפה עד
כאב, הרבה יותר ממה שזכרתי, נדמה שזה ככה בכל פעם. נראית עצוב,
ועייף כל כך.
|
וכשהגעתי לבית העלמין רצתי במעלה השביל מקווה עדיין לא התחיל
למרות שהשעה הייתה שש ושלוש דקות, וללוויות ואזכרות יש נטייה
מוזרה להתחיל בדיוק בזמן, כאילו שלא לאחר לאיזה דד ליין. איזה
עוד דד ליין יש אחרי שהגעת אל הדד ליין??
|
כן, עדיין. עדיין מתה. כבר ארבע שנים. זה כבר לא ישתנה, הא
מול?
וסביב הקבר השותק, ארבע זוגות סנדלים אופנתיות, כאלה שמעולם לא
היו לך, וגם לא יהיו. ואמא שלך שואלת, אתן לא מתגעגעות לימים
ההם? לאחדות ולחדווה? ואני מחייכת, בדיעבד. בדיעבד אפשר
להתגעגע...
נזכרות
|
כל בוקר היה קם עם זריחה, היה עומד במרפסת, כוס מיץ תפוזים ביד
שלו. הייתי קם לפעמים מסתכל עליו מהסלון, באיש הענק והחזק
שהכרתי, הופך לילד קטן ובוכה כשמסתכל על זריחה יפיפייה.
|
נעשה עסק, הוא אמר לי.
את תתני לי ואני אתן לך.
חייכתי, אולי גם צחקתי ואמרתי לו שהוא יכול לקפוץ לי, בכיף,
אבל אני באמת לא רוצה, תודה רבה.
|
מה אני יכולה עוד להוסיף?
בא לי לקפוץ מצוקים
לחתוך ורידים
להתנדנד מתקרות
לבלוס משככי כאבים, הרבה
פשוט למות באופן כללי.
|
הסתכלתי שוב בעיתון שקיבלתי כשעלינו לטיסה, והצבעתי על התמונה
שלך שהתנוססה בעמוד הראשון בקרב עוד שלושה תמונות. הדיילת
הנהנה בהבנה ועברה לנוסע הבא.
|
האוטובס מקפץ לו על הגבעות בדרכו הצחיחה לערד. מאהלי הבדואים,
הכבישים האינסופיים, ולבסוף, כמו הזיה, צומחת לה עיר מתוך
החולות. כמו בדיחה, מציצה בין החולות והסלעים. הפתעה.
כל הזמן הזיכרון מעלה געגוע, והגעגוע מעלה זיכרון.
ופתאום נדמה לרגע שהעולם שותק
|
יש כאב שהוא בעצם בכלל לא כאב. הוא משהו כל כך גדול ובלתי נסבל
שאתה פשוט מאבד את עצמך. אתה מוצא את עצמך לבד לבד, ומת למות.
|
הצפרדע זחל לו מחוץ למים. כולו נוטף. 'למה עשית את זה?' שאל
בנימוס את הנסיך. 'אני מזמין אותך לדו קרב!' צעק הנסיך בקולי
קולות. 'אתה לא צריך לצעוק, אני שומע אותך גם כשאתה מדבר. ולמה
אתה מזמין אותי לדו קרב?' שאל הצפרדע בכל הנימוס שהצליח
לגייס...
|
אבל הוא שתק.
ואני קמתי ממקומי, המחנק עודנו שם, ובלי מילה הסתובבתי ויצאתי
מבית הקפה האפלולי.
והוא שתק.
אור אחר הצהריים מסנוור היכה בי. וכאילו מישהו אוחז בגרוני
בכח מונע ממני לנשום.
|
הפעם בכלל לא ראיתי אם ענתה או לא, כי מרוב כעס התנפלתי עליה
שוב, כמו מקודם, כשהיא ברחה ולא תפסתי אותה בכלל, הפעם דהרתי
באגרופים שלופים כלפיה, ראיתי שהיא רוצה להיות קשוחה איתי, וגם
היא באה ממולי.
|
הבחור שיושב מולך משגע. משגע אותך. כמה זה עולה? וזה? מנסה
לשכנע את עצמך שלא עליך הוא עובד. ואת עונה בכל הנונשלנטיות
המצופה ממך. ושוב נמסה מהזרות שלו. נזכרת כמה המקומיים קשים לך
בנשמה. וחושקת באחד שהעבר שלו כל כך לא חשוב לו.
|
שמעתי את המכונית נעצרת ליד הבית והרמתי את הראש.
הם ישבו רגע במכונית ודיברו ביניהם. היה שם פלאפל אחד, ורב"טית
אחת ועוד סמ"ר. ראיתי עליהם שהם לא רוצים לצאת.
|
ישבנו ודיברנו. וצחקנו. והכל באמת היה מושלם. חוץ מדבר אחד.
דבר אחד קטן.
היום הוא היום.
וזה אני באמת לא יכולתי לשכוח.
ואתה יודע טוב מאוד למה.
אז צחקנו והכל, אבל בתוכי אני בכיתי.
|
ואז בחדר של אביעד, במה שראית שם כבר לא הצלחת יותר לעמוד.
ובכית.
ובכית.
ובכית.
|
אבל אני מרגישה אותך לצידי
מחכה לי
רוצה לאהוב, רוצה להיות
יותר מתמיד
|
בין כל האנשים שכל כך אהבת
השארת את האהבה
כי את אוהבת כל כך חזק
והם רק מחזיקים כל כך חזק
|
געגוע: ואתה התפללת
אך הוא חזר בארון
ארץ: אדמה מקוללת
ארץ אהובה
שכול: והכאב שלך הוא כאב של אימא
והרצון שלי הוא רצון של אבא
|
ביום של גשם
אני תופסת טיפות
לעדות שתהיה
היה פה חורף.
|
ופתאום היא מופיעה ואני לא מאמין שזו היא.
אבל זו לא. מישהי אחרת.
דומה לה בדיוק. אותו הקול. אותו הדיבור. אותם המילים.
אבל זו לא היא. זאתי כל כך רחוקה.
|
לשלוף אותך מתוך חלום,
להשאיר אותך פה, קרובה
להעלים את הכאב החודר
לשמור אותך לידי, ולעולם לא לשכוח
|
זימזמת לי שיר,
ואני הצטרפתי.
ורק אהבתי יותר ויותר.
|
ימים ארוכים
ארוכים ארוכים
ארוכים עד אין סוף.
|
לא אני .
לא הייתה זו אני
שביקשה.
לא ביקשתי ממך דבר.
רק ללכת.
|
לעזוב אותך היום היה נגד הטבע.
כל היקום צרח לי להישאר ולאהוב אותך.
כל האינסטינקטים אמרו לי לסלוח לך.
|
הכל בתוכי קבור ושמור
לנצור ולעד לא לשכוח
את הכאב והדמעות
היזע והאומץ
|
(צהוב)
נצח אינו ממצה את עצמו
כי אין לו סוף,
זה לא משהו נתפס
כי אנחנו אבודים
אתה לא פחות ממני
|
השמיע קול
בבקשה
פחד אלוהים
בחשיכה
|
ואתה רואה אור מעליך
ואתה צף לאיטך
מוצא עצמך על אי ירוק.
|
אז קמתי והלכתי
כי ברירה אחרת לא נותרה
ורק כתם במצח
כוויה קרה
|
שלא יגמר לעולם.
שיעבור כבר ואני אחזור הביתה, אלייך.
|
אם איבדת את הדרך בים אפילו גשש בדואי לא יביא אותך הביתה.
דינוזאור צעצוע חבוט יתן לך סוס ים ברוטב גבינה צהובה.
אשכולית אדומה תכין לך חביתה מעל אש דרקון טריה.
|
לך.
אני חושבת שאתה כבר יודע.
|
פתאום בא לך לקום, את רואה את השמש והיא עושה לך חשק ליום חדש.
פתאום את מחכה ליום שלפנייך, והעולם נדמה כל כך ורוד. עד הפעם
הבאה שהענן יופיע...
|
אני כל הזמן בטוחה שאני אראה אותך מתישהו... יום אחד ניפגש
איפשהו...
אבל מלי שלי, איך אני אראה אותך? לעולם לעולם לעולם אני לא
אראה אותך שוב? לעולם?
|
אני פשוט לא מצליחה להאמין שאת שוכבת עכשיו מתחת לאדמת ערד.
איזו מדהימה את.
כל כך כל כך אהבתי אותך.
ואני כל כך מתגעגעת.
|
לא ידעת איך לעמוד בזה, איך לנשום.
הרגשה של חנק עטפה אותך, כאילו היית באיזשהו וואקום.
"אז..." לחשת בלי אוויר, "דוקטור... מה קורה עכשיו?"
הוא לא היישיר מבטו אלייך. "מחכים..." ענה.
|
ואם את רוצה לקפוץ, אל תקפצי... אל תקפצי...
אני איתך, זה כל מה שרצית לשמוע? אני איתך? אז אני איתך,
יפיפייה...
ואז שוב קמת מחלום וגילית ששוב זו הזיה, ששוב אלה הקולות, ושוב
קמת בוכה, כולך כואבת, כולך לבד...
|
שלושה חודשים זה אורך החיים של פיסת אושר
וכשמגיעים לקצה נותרים עם כלום
רק ריקנות, בעיקר.
|
וברור לך שאתה יכול לנסוע לפה, ולנסוע לשם. כל יום להיות במקום
אחר ששם אף אחד לא מכיר אותך. ולהיות הכי אתה שבעולם. לצרוח
כשאתה רוצה. לברוח כשאתה צריך בלי שירימו גבה. ואם אתה רוצה
להפסיק לנשום לרגע, רק כדי לראות לשניה אחת עולם שממשיך
להתקיים גם בלעדייך, אתה
|
הולכת סחור סחור, באיטיות.
מפחדת לקטוף. ברגע שאחרי הקטיף מתחילה הדהרה אל עבר תאריך
התפוגה הבלתי מעורער. תאריך סופי וסופני.
|
משמשת להמון - הכל תלוי בטון
גועשת או עדינה, צועקת או בלחישה
יש לה יד איתנים וכוחות לא מתונים.
|
צריך למצוא תירוצים לחו"ל.
רק השמיים, בכל עומקם ורוחבם שווים את זה.
|
רגע של שיעמום בגן סאקר בירושלים הביא אותי לצלם כמה מהתמונות
הכי מגניבות שלי...
|
מסיבת סיום, כיתות ו', ביפו.
ערב מדהים.
|
פוקחת עינים לבוקר נוסף
איזה עולם
מתפעלת מחדש
|
אחיין שלי ואחיינית שלי...
קשה לי לעמוד בפיתוי כשהם כל כך כל כך יפים...
|
קאטו גציאה, חצי האי פיליון, יוון.
|
החומים נותנים את הצל. הכחולים את העומק, ומשם פשוט מתחילים
לתת צבע שקוף עם ליקווין. עד לשלב של הצבע האמיתי שאותו
מערבבים עם לבן.
|
להשתגע עם הדרמטיות והשחור לבן. לשכוח מהפרופורציות והדיוק של
התרגיל הקודם
|
תרגיל סוף סמסטר בנושא כלל ופרט.
|
מבחר תרגילים בשיעורי ציור וקרמיקה.
מכל דבר לומדים.
|
אל הארכיון האישי (26 יצירות מאורכבות)
|
|
"עכשיו תעלה
לבמה ותגיד שלום
לאורחים...
ותודה על
הצ'קים"
(אמא שלי בטקס
הבר-מצווה)
הפולני נזכר
בגעגועים בגיל
13 |
|
