|
משתבח עם הזמן.
ביום שישי בגן הורדים,
ראיתי אותך בין כמה ילדים.
יופייך היה גדול וזוהר,
שאותו אי-אפשר היה לתאר.
|
פעם היה איש פשוט, שחי בבניין פשוט, בדירה פשוטה, עם עבודה
פשוטה וחיים פשוטים.
הוא היה צנוע. בעל דיבור צנוע, לבוש צנוע וחדר צנוע.
|
שלום! קוראים לי שרון, ורציתי לספר לכם קצת ממעללי בזמן
האחרון. נכון שתמיד יש משהו מעניין, או שאיכשהו המצב מסתבך,
אבל תמיד אני מצליחה לצאת מהבוץ שאליו נכנסתי, רק שהפעם זה היה
קצת יותר מסובך...
|
כבר מהפעם הראשונה שראיתי אותה הרגשתי את זה. מין ריגוש כזה
בבטן, שמשגע אותך, ובאמת שאתה יכול להשתגע ממנה, אבל לא אכפת
לך בכלל. אני לא אתחיל לתאר איך היא בדיוק נראית, כי זה די
דפוק, אבל בכל מקרה- היא יפה. ממש יפה.
|
רחמו עלי,
לטפו אותי בכל הזדמנות,
געו בי בתנחומים,
|
כל מה שאני רוצה ממך זה דבר פשוט אחד ויחיד- תמות! פשוט תמות!
תיפול על הריצפה בהפתעה, תלחץ על הלב שלך, תעוות את הפרצוף
המחורבן שלך, ואז... תמות! אבל שלא תעז לתכנן את זה או משהו
כזה, כמו שאתה מתכנן כל דבר מסריח שאתה רוצה לעשות
|
אני רוצה להיות משהו אחר.
משהו שונה ממני. משהו, שאני לא אדחה ממנו כשאני מסתכל במראה.
משהו, שאני אוכל לחיות בו.
|
אני פותחת את רגלי.
חשה אותו חודר לתוכי.
כולי מלאת התרגשות.
|
צעקה חרישית נפלטת מפי,
אך אין מי שיקשיב.
המילים נסות מרוב עומס,
מייחלות לחופש, שלא מגיע.
|
רק רציתי לכתוב,
כדי שיהיה משהו על הדף.
|
אני עומד כאן לידך
אבל את לא איתי.
טיפות של אכזבה
פורצות מעיניי,
|
אם הייתי בוכה,
בכל פעם
שצחקת או
צרחת עלי
אז הייתי כבר מתייבש מזמן.
|
תועבה! תאווה! גאווה! אהבה!
מה הקשר?
זה מעגל אינסופי.
מן מחזוריות רצחנית ואכזרית,
|
כתם שחור עגול והרסני,
בולע את מביטיו,
ומהפנט את סובביו.
|
ואם חשבתם לברוח ממני,
אז לכו.
|
השער נפתח
השביל מסומן
מרוצף מסביב
ומגודר אחרי
|
זה מצב שמגיע רק פעם אחת בחיים,
ואחרי שהוא מגיע, כבר יותר לא נהנים.
זאת מן הרגשה של סיום,
ועם ההרגשה הזאת, אתה מבין שעוד לא עשית כלום.
|
שם,
רחוק רחוק,
יש,
מקום קטן,
מקום שקט,
מקום נפלא,
|
אני יודע שאני מיוחד, ואף אחד לא יוכל לשכנע אותי אחרת.
בטח גם אין מי שיאמין לי שאני מיוחד, כי אף אחד לא יודע למה;
למרות שאני לא חושב שצריכה להיות סיבה מיוחדת, אבל יש.
|
למה תמיד אני מסיים לכתוב בסוף הדף, כאילו ששם באמת הגיע הסוף?
הרי תמיד ניתן לפתוח דף חדש ולהתחיל למלאו במרץ רב; אך לא כך.
לרוב מתייאשים וחותמים בסוף העמוד. ולא בצדק.
|
אתמול תפסתי את הידידה הכי טובה שלי יושבת לי בחדר, וקוראת
במחברת שלי. וזאת לא סתם מחברת, זאת ה- מחברת. במחברת הזו, אני
רושם את כל הסודות הכמוסים והאפלים ביותר שיש לי, ושאותם אף
אחד לא יודע, אפילו לא היא, הידידה הכי טובה שלי.
|
כשלא נותר לומר עוד דבר,
באה השתיקה.
ואיתה באה חרדה עצומה.
חור חלול שנפער ברגע מעומקי האדמה.
|
אל הארכיון האישי (7 יצירות מאורכבות)
|
|
מוות זה דבר
נחמד כל עוד הוא
נעשה במינון
הנכון ובזמן
המתאים. |
|
