|
לא באמת קוראים לה ככה, היא מוסרת סליחה, רק מעט
יודעים שהיא כותבת והיא מעדיפה שזה ישאר ככה.
היא ילדה, כמעט בת עשרים, אבל בעיקר ילדה. היא תמימה
ואופטימית. כל פעם שמאימים להרוס לה את בועת הזכוכית
היא עוצמת עיניים ומסתגרת ואז היא כותבת.
היא כותבת ככה כבר יותר מחמש שנים ומעולם לא הראתה,
סוף-סוף היא החליטה לנסות להשתחרר, אולי לפרסם יעזור
לה.
כן, לפעמים היא כותבת על עצמה בגוף שלישי.
נ.ב.
טיפשה, למה שזה יעזור?
היא החליטה להפסיק, אז דיי, עד הפעם הבאה...
הוא רצה שזה יהיה הלילה שלהם, מאוד. הם ביחד כמעט שנה, הוא אהב
אותה, רצה אותה.
היא רצתה שזה יהיה הלילה שלהם, מאוד. עברו מאז הפעם ההיא כבר
חמש שנים. היא אהבה אותו, רצתה אותו.
|
"ראיתי אותה שוב."
"את מי?" ענתה אמא בביטול דרך העיתון.
"את חורף."
"את החורף קשה לפספס, מספיק להסתכל דרך החלון כדי לדעת שהוא
פה". וכאילו להוכיח שהיא צודקת, משב רוח חזק נשב פתאום וקולות
צליפת הטיפות בעלי העצים קטעו את השיחה למספר שניות.
|
אני לא באמת מעשנת. סיגריה אחת פה ואחת שם זה לא נקרא לעשן.
כל מי שהיה נמצא בסיטואציה הזו היה לוקח את הסיגריה הראשונה
שלו.
|
זה זיכרון, סיפור אמיתי, שאני שומרת בתוכי כבר שנה וחצי
והחלטתי להוציא אותו. לספר אותו, לספר את הלילה האחרון של נטע
מנקודת המבט שלי. שיניתי שמות של מקומות בגלל סודיות רפואית
ובעיקר בגלל כבוד לנטע שלי, וגם בגלל שאני שופטת פה אנשים בלי
לדעת את המניע שלהם ולהכ
|
הנערה עברה על המדרכה ליד גדר ביתי, אני לא חושב שהייתי שם לב
אליה במיוחד אלמלי שמעתי אותה מדברת במהירות אל תוך אותו מכשיר
קטן שיש עכשיו לכולם. אבל שמחתי שראיתי אותה, היא היתה יפה,
ארוכה, לבושה במעיל שחור ארוך, וצעיף מתנופף על צווארה.
|
"מאה וארבעים קמ"ש בתאוצה?"
הקול נשמע לועג, ציני וקר,
לוחש לעברי ממאחורי אוזני השמאלית.
|
לא הסכמתי לסלוח לך.
פגעת בי, לב סדוק חלש מכעס.
|
אני לא בטוחה, שהשם שלהם הוא "מלאכים". אולי מלאך זה מלאך, והם
משהו אחר. אני לא יודעת, אם מישהו אי-פעם נתן להם שם, אבל הם
שם, נוגעים בחיי כמו שרק הם יודעים.
|
|
|
אין לנו על מי
לסמוך אלא על
אבינו שבשמיים.
כמו ששמר על
אבותינו בשואה,
כך ישמור גם
עלינו. |
|
