|
 
אני מנסה להגיע אליך דרך המבט, דרך העיניים-
שתמיד אמרת שהן אומרות הכל, ותמיד איכשהו הצלחת להבין הכל
דרכן. אבל אתה כל כך אטום... יש לך מן מבט מזוגג כזה בעיניים,
וזה כאילו אתה בכוונה לא מסתכל לי בהן, בכוונה לא רוצה לראות-
לא רוצה לראות את הכאב הגדול שנמצא
|
אני מחזיקה בזה כל כך חזק-
אפילו שיודעת שזה מזמן כבר לא קיים.
|
המשכתי לרקוד.
הרגשתי איך הגוף מתחיל לרעוד לי-
ואיך במקום להמשיך לזוז,
הוא נופל ארצה, מוטל מקופל וחסר אונים על השטיח בסלון.
|
ופתאום אני מתמלאת געגועים לעונה האהובה עליי,
ולהרגשה של הבדידות-
שדווקא תמיד מרגישה לי הכי נכון והכי קרוב.
|
ואז כבר לא יכולתי.
הסטתי את מבטי ממנה,
אל האופק.
|
את עדיין חיה, שוכבת לידי,
למרות שכבר מזמן את מתה.
ואני - בכל פעם שאני מסתכל עלייך -
מת מחדש.
|
והשקט הזה - היפה הזה,
הוא הורג אותי,
והוא מתגבר עלי.
|
זה בדרך כלל מגיע בצורת תירוצים.
או אילוצים.
או חרוזים אפילו...
|
הרוך והיופי האלוהי הזה כל כך חזקים-
שהם גוברים עלי...
ובאותה מידה שאת כל כך חיה עכשיו מולי,
אני מתמוטט ומת כאן עכשיו- למולך...
|
רגשות מעורבים מתנגשים זה בזה כאילו מתחרים על אותה נקודה -
תלויה מדויקת בין כל השאר בתוך החלל האינסופי והצבעוני הזה.
פוקחת עיניים.
מופתעת לגלות שהכל במקום. קבוע
|
אני קמה להתלבש, ומרגישה שזה הולך להיות יום עצוב-
אתה עדיין מנסה למשוך אותי שוב אליך עם המילים היפות שלך.
|
איך היא זה לא אני.
איך כלום זה לא אנחנו.
ואיך ריק לך בלעדי.
|
...ואמא מציירת למטה, עם מוסיקה קלאסית בפול ווליום- ואני
מרגישה כאילו היא שמה את מה שאני מרגישה מבפנים במערכת ולחצה
על פליי.
והמנגינה עולה אוקטבה, יורדת, משתוללת על התווים, וככה אני
מרגישה מבפנים - לא מעיזה לתת אפילו לקצת לצאת החוצה.
|
ומה אני אמורה לעשות עם נושא כזה? הרי הדבר האחרון שיש במקום
הזה הוא כנות, וגם אם אוכל להסביר על זה בצורה מושלמת - אף אחד
כאן לעולם לא יבין את זה.
|
לא תמיד זה עובד לי.
היום דווקא כן. וכשאני מגיעה בערך ל-32 אני שומעת את הדלת. אני
ממשיכה בשלי, וב-37 הוא מתיישב לידי על הספה החומה - שרק לפני
כמה ימים מצאנו מתחת לבית, ונותנת לי להרגיש קצת יותר יציבה
משום מה, אולי כי היא חומה.
|
היא תדליק עוד סיגריה חסרת משמעות -
כי זו לא הסיגריה, אלא המנהג עצמו -
כמו רוב הדברים בחייה.
|
|
|
