|
חן נולדה באביב 85 ומאז באמת נורא אוהבת את האביב
ומנסה שהכל סביבה ישאר פורח...לפעמים זה עובד
ולפעמים קצת פחות.
עדיין מאמינה בכל הלב בתמימות של אנשים ובטוב שטמון
בהם, אולי רצוי שהיא תבין כבר שזה לא תמיד ככה ...
כרגע בעיקר מחפשת את מה שעושה לה טוב עמוק בפנים.
"וכשהרגע ייבוא והשמיים יקחו אותנו
למעלה למעלה לשדות הלבנים
אז אולי נאמין ואולי כבר נבין
שהגענו לסוף ואין מנצחים
ונזכור לאהוב ולגעת קרוב
כי הכל בר חלוף ולכן מוכרחים
מוכרחים לאהוב, לקוות שיהיה טוב
לפני שנחלוף בשמיים פתוחים..."
לחיות את הרגע, משהו שאני מאמינה בו באמונה שלמה...
תקראו, תהנו, ותגובות יתקבלו בברכה!
חן
אני אינני אדם, אני אינני גוף ולא נשמה או רגשות, אני A1395,
רק מספר ואות.
|
מה אני יכולה להגיד לך שעוד לא אמרתי?
מה אני יכולה להגיד לך כדי שתדע שזה מכל הלב, כדי שתאמין לי.
|
ישבתי על המיטה והסתכלתי בהן, שתי הבוגדות האלו, כל כך קרובות
אבל לא מורגשות ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות או להגיד כדי
לשנות את המצב הזה. הצלקות כבר היו מוטבעות עמוק מידי, בהן
ובלב.
|
הוא יושב שם במכונית ההונדה הכסופה שלו ומזכיר לעצמו שטוב שלא
קנה מכונית צהובה כמו שרצה בהתחלה כי אז הוא היה בולט מידי
עכשיו.
הוא מסתכל על הבית שמעבר לכביש בכמיהה, דשא ירוק ומושלם
שאוגוסט היבש לא השאיר עליו שום סימן צהבהב
|
אני עומדת מול המראה, מסתכלת על הפנים, השער הגוף, בודקת ששום
דבר לא השתנה בכמה דקות האחרונות.
מישרת את השמלה הלבנה הארוכה, סוגרת את אבזם הסנדל הלבן, מרימה
את הראש בחזרה למראה ומחייכת לעצמי במאמץ.
|
אני יושב בחדר, מתכנן לכתוב לנועה מכתב אבל חסר ריכוז מרוב
עצבים. כבר שבוע אני פה לבד, זאת אומרת לא ממש לבד אבל בלי כל
החברים שהייתי איתם שלוש שנים. כולם השתחררו לפני שבוע ואני
נשארתי פה עם כל הצעירים ואין לי אפילו עם מי לצחוק עליהם...
|
יצאתי מהמקלחת בריצה זהירה כשמגבת על גופי וידי מחזיקה את שערי
הרטוב, מנסה להרטיב כמה שפחות את הדירה. הפלאפון מצלצל ונעשה
חזק יותר ויותר בכל צלצול ואני קופצת מעל הספה ומספיקה בצלצול
האחרון לענות חסרת נשימה, מקללת את מי שהמציא את הצלצול
המתחזק.
|
היא לא הגיבה, רק נכנסה והתיישבה במקום המיוחד שלה, בפינת
הספה. היא תמיד יושבת שם.
היא נראתה ממש מוזר, הסתכלתי על הפנים שלה ובפעם הראשונה מזה
הרבה זמן לא הצלחתי לקרוא את פניה, לא היה לי מושג על מה היא
חושבת.
|
היא ישבה שם, לבד, שקטה כל כך.
ניגבה את הדמעות מלחייה, בשקט שמתאים רק לה, סידרה את שערה
ויצאה בחיוך את העולם.
|
עכשיו הכדור בידיים שלך, יפה שלי, את יכולה להתעלם ולהמשיך
בחייך, אני אבין. או שאת יכולה לחזור אלי (הכתובת על המעטפה)
ולהחליט מה יהיה סוג הקשר ביננו וכמה חזק הוא יהיה.
|
ישבתי שם בפינה, מכווצת, על המיטה, צמודה לקיר, לא יכולה
להוציא מילה. רונה באה כל חצי שעה בערך לראות מה קורה איתי,
לבדוק אם אני עדיין חיה, אולי שיניתי תנוחה, לא זזתי, כבר
יומיים, כמעט שלושה.
|
אני שוכבת עכשיו במיטה הלבנה והצרה בבית החולים ובולעת את
הדמעות בשקט, לא מגיע לי אפילו לבכות.
|
חמש אהבות היו לי, חמש אהבות אמיתיות שאני עדיין לא מאמין שהיה
לי מספיק מזל בשביל לזכות בכל כך הרבה אהבה.
חמש מדהימות, חמש זוגות עיניים שאני תמיד אדמיין מסתכלות עלי
וחמישה חיוכים מאושרים של שפתיים מושלמות.
|
תמיד הייתי ילדה של מילים, תמיד פתרתי הכל במילים.
מילים פשוטות, לא מתוחכמות מידי, לא ארוכות מידי, אבל עזרו,
תמיד.
|
כבר שנה, עוד שבוע זה יהיה בדיוק שנה, שנה שנראית כמו שלוש
שנים, שנה שנראית כמו נצח, שנה אני יודעת ושנה אני שותקת.
|
קמתי מהספה לכיוון הדלת, מסדרת את שערי ופתחתי את הדלת.
"אני מצעטרת על השעה" האישה שעמדה מולי אמרה.
נעצתי בה עיניים ולא יכולתי להוריד את המבט ממנה.
"לא יכולתי לחכות עד הבוקר" היא המשיכה.
לא אמרתי מילה, לא יכולתי.
|
ואני חושבת עליך כל רגע.
כל רגע שעובר, כל דקה, כל שנייה בחודש האחרון ועדיין, אחרי כל
המחשבה, עדיין לא מבינה.
כל יום שבת בערב היה תמיד הערב שלנו, פתאום הוא נעשה כל כך
ריק, כל כך ארוך.
|
כשאני אראה אותו אני לא אגיד מילה.
אני אעבור ליד כל האנשים, אחייך ואגיד שלום, אנהל שיחות קצרות
ואעבור הלאה, אבדוק טוב טוב לאן כל אחד הגיע עם החיים שלו.
|
שכבתי על המיטה הרכה בבית החולים וכאב לי כל הגוף.
ראיתי אותו נכנס לחדר והפנתי את גבי לדלת, מסתובבת לאט לאט כדי
שלא יכאב.
|
לימדת אותי שבכל טוב יש גם רע וצריך לחשוב תמיד מה יש יותר-
טוב או רע לפני ששופטים משהו.
אמרת לי תמיד שאם אני אעזוב משהו בחיים בגלל שהוא לא מושלם אז
אני אשאר בלי כלום. את חכמה אמא, וזה דבר חכם להגיד, האמנתי
לך.
|
היא הורידה מייד את היד, הסתכלה אלי ואמרה סליחה בישני לפני
שחזרה אל הספר. רציתי לדעת מהי קוראת בכזה עניין, מה היא
אוהבת כל כך שגורם לה לריכוז משולם כזה אבל שתקתי. רציתי להגיד
לה שזה בסדר, שהיא יכולה לפגוע בי שוב עם המרפק שלה אבל שוב
שתקתי.
|
פתחתי את הדלת והוא נכנס בחיוך החמוד שלו. נותן לי נשיקה מתגרה
על הלחי, מחכה שאתנפל עליו, אני לא עושה את זה ורק סוגרת את
הדלת אחריו, שיראה שאי אפשר להתגרות בי...
בסוף הוא נשבר ומנשק אותי.
|
אני חושב עליך ורואה אותך יושבת וקוראת את הרומנים הארוכים
שישבת וקראת בלי להפסיק עד שסיימת אותם ואז היית מספרת לי על
סיפורי האהבה המסובכים שקסמו לך כל כך וריגשו אותך עד דמעות,
אמרת שאת רוצה שנהיה כמו בספרים, את זוכרת את זה?
|
את, שתמיד נראתה לי הבן אדם הכי חזק בעולם
שתמיד היית פה כדי לתפוס אותי בכל הנפילות
שתמיד רצת אליי בידיים פתוחות
|
בפעם הבאה שאני אראה אותך
הכל יהיה שונה.
|
בחרת להיות סגור בגדר הזאת שלך
מדבר על חלומות גדולים
|
ואני רק רוצה לצעוק לו
תפסיק!
|
ובחלום לקחת את המדים המגוהצים בקפידה מהכיסא
לבשת אותם ויצאת.
|
כל כך הרבה תאורים,
כל כך הרבה מילים
ואני רק רוצה לחבר אותן, להבין, לדעת
|
אתה שוכב ככה לידי
שרוע ורגוע יותר מאי פעם
|
ואם הייתי שקטה יותר?
היית נשאר?
רצית שאני אשתוק
|
אם רק יכולתי לשים את החיבוקים שלי בקופסא ולקחת אותם איתי לכל
מקום בכיס כדי שמתי שיתחשק לי אני אוכל לפתוח את הקופסא, להציץ
עליהם, להוציא אותם ולהתפנק בתוכם.
אם רק יכולתי לשבת על המיטה לידך, להישען עליך קצת, להניח את
הראש שלי על החזה שלך ופשוט להירדם. אם ר
|
לפני שעתיים שכבתי איתו, והייתי אמורה עדיין לשכב לידו, עמוק
בתוך החיבוק שלו כשראשי טמון לו עמוק עמוק בחזה הרחב שלו.
אני מרגישה את המגע שלו עדיין עלי, מלטף אותי, מעביר את היד
שלו לכל אורך גופי הלוך וחזור.
|
איזה שאלה מצחיקה ומיותרת זאת... שאלה שאף פעם לא מצאתי עליה
תשובה.
"למה את שלי?" אתה חוזר ושואל אותי כל פעם.
|
המון כיסאות מפוזרים ברחבה וכולם מלאים. כולם שם. מדברים כאילו
זה יום רגיל, שיחות חולין מיותרות, חיבוקים עם מכרים שלא ראו
הרבה זמן וחיוכים שממש כואבים לי עכשיו.
|
הוא מחזיק אותה, אני עוזבת את הידיים ממנה בכאב ומשאירה לו
אותה.
הסרט הכחול לאט לאט נמשך ממנה ונפתח, המכסה באיטיות עולה
ומתנתק מהקופסא, משאיר את המתנה ערומה מגג.
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
"תגיד לי דבר
אחד.. אני לא
מבינה.. כשהגלים
בים - בארץ,
מגיעים לחוף, אז
הגלים בצד השני
של העולם הולכים
קצת אחורה ?"
נשבע לכם, שאלה
אמיתית |
|
