|
 91980566 chagai_buk@hotmail.co.il
 
אני בן 22 וגר ביישוב מקסים ופסטורלי באיזור
ירושלים.
משתדל להסתכל על החיים בצורה מפוקחת אך אופטימית,
לראות את הטוב שבכל דבר ובכל אדם, ואם אפשר (וכמעט
תמיד אפשר) גם ללמוד ממנו משהו חדש.
מתנהג בדרך כלל בצורה בוגרת, או לפחות מקווה שכך,
אבל ממשיך להיות מוקסם מדברים כמו קשת בענן, ציפור
יפה, או פתיתי שלג.
אוהב מאד לפגוש אנשים חדשים ומעניינים, רצוי בעלי
חוש הומור, לשמוע מוזיקה שקטה, לקרוא ספרים ולחשוב.
השירים והסיפורים שמופיעים כאן נכתבו בתקופות שונות
בחיי, לפעמים בהפסקות ארוכות בין שיר לשיר. חוץ
מהצורך הפנימי לכתוב, אני משתמש בכתיבה גם כדי לארגן
לעצמי את המחשבות והתחושות האישיות שלי, בצורה
שתעזור לי להבין אותן טוב יותר.
אשמח לקבל תגובות וביקורות בונות - כאן בדפיוצר,
באייסיקיו או באימייל.
הוא עמד בצד הדרך, אגרופו קפוץ בחזקה, והסתכל בעיניים כלות
במכונית שחלפה במהירות על פניו. נסיונותיו לנופף לנהג בידיו
ולמשוך את תשומת ליבו עלו בתוהו. המכונית לא נעצרה לידו. אולי
הנהג לא ראה. אולי ראה והתעלם.
|
"מה, יש לך גם עיזים?", שאל הצעיר, "גם אני רציתי לגדל כמה
עיזים, אבל אני מפחד לקנות עיזים מבדואים, כי שמעתי שהן
מעבירות מחלות, ואתה יודע, יש לי ילדה קטנה בבית.." אמר,
והשתתק לפתע באמצע המשפט.
|
לא החזרתי להם מבט. לא העזתי. מיקדתי את עיניי בנקודה עלומה
בלהבות המדורה של מרגלותיי, אולי דרכה אצליח לחדור את מעטה
הזמן שמאפיל על העבר.
|
הנה, עכשיו אני כאן, עומד לפני הדלת הסגורה ומהסס. השעה שמונה
בערב. אולי זו לא שעה כל כך טובה להפתיע אנשים בביקור בלתי
מתוכנן.
|
לא היה זה מסוג הזקנים שהיית מצפה למצוא בלונה פארק. זה היה
זקן של מדרחוב, כזה שיושב בפינה עם כובע ישן מונח לידו, ומתחנן
בעיניו לעוברים ושבים שייתנו לו כמה פרוטות. אולי זה היה אפילו
זקן שמזייף על כינור, אבל זה בטח לא היה זקן של לונה פארק.
|
היא רצתה לצעוק עליו, אפילו לקלל אותו, אך כל שהצליחה להוציא
מפיה היו הברות מגומגמות ובלתי מובנות. היא הביטה סביבה
בעיניים נואשות, אבל אף אחד לא צץ מעבר לפינה להושיע. כולם
ממהרים, מביטים ישר לפניהם, מתעלמים ממה שסביבם.
|
"יחזקאל, מה אתה עושה??? אתה הורס לי את המטבח!!! השתגעת???
יחזקאל!!!" צווחה, מתנפלת על בעלה ומנסה להרחיק אותו מסרוויס
הפורצלן החדש שקיבלה מהוריה ליום הנישואים.
|
חככתי בדעתי אם לעלות למעלה לחפש בטריות, והחלטתי שאולי אני
הולך למות, אבל אם כבר למות, אז עם מוזיקה באזניים. מחשבה
מוזרה חלפה במוחי - אולי אשמע את הפסקול של ארמגדון, זה יהיה
ממש מתאים לאירוע.
|
איך שקראתי בעיתון שהמופרעים האלה הגיעו לארץ, ידעתי שיקרה פה
משהו. אשתי תמיד מנסה להגיד לי להפסיק להסתכל על הכוס הריקה,
כמו שאומרים, אבל אני בכל זאת מקשיב למה שהבטן שלי אומרת - היא
עוד אף פעם לא שיקרה אותי.
|
אני מתחיל לרוץ בכל הקומה (קומה 6), לחפש מדרגות. מצאתי מדרגות
נעות! אוף, הם עולות. גם כשאני רוצה לרדת, מכריחים אותי לעלות.
|
כנראה שהאיש שם לב לכך שאני בוחן אותו בעיני, כי הוא מיד פנה
אלי במאור פנים ושאל אותי אם יש לי פלאפון. קצת הופתעתי, אבל
בהתחשב בדגם הפלאפון שעל השולחן ובסמל שעל חולצתו, מסתבר
שהייתי צריך לצפות לשאלה הזו.
|
עצי שיטים היטו קומה
מנסים להקשיב
להמיה חרישית
של אדמה צרובה
|
תקנה ג'יפ, מטוס קרב
או יאכטה מרשימה
אפשר גם סתם לעשות שופינג
בשביל הנשמה.
|
אני לא צריך תמונות
יש לי את
הדבר האמיתי
אני אוסף אנשים.
|
שעון האורלוגין הישן
מתעורר בקול ענות חלושה
עומד לבדו בפינת החדר
ומבקש את ליבו.
|
ובשורה הראשונה בקבר השני
מתחת לתפרחת שכמעט פרא צימחה
שוכב גופו של חייל אלמוני
חייל בודד ללא משפחה.
|
ניסינו להטביע חותמנו
אבל טבענו בעצמנו
בגלי נפשנו
נעים ונדים
במדבר האנוכיות.
|
קו דק של הוד
נפרש לרוחבו של האופק
עוד רגע קט
תנץ החמה בעולמי
|
באמצע הכיכר
שני מזרונים מוטלים
עשן סיגריה לעבר
עוברים ושבים
|
כמו בסוף הטירונות
כשהוטחתי שוב ושוב
אל הקיר
החגור מלא ואני
מוכן אבל אי אפשר
להמשיך.
|
לבד בחצר אתה
מעשן סיגריה
מבט נעוץ בכלום
|
בבוקר יום חורף רגיל
אני מביט מבעד לחלון
נושא מבטי אל תוך החצר
מתבונן בעץ האלון.
|
מה בכלל עשיתי
ומה עוד אעשה
מה עוד לא ניסיתי
ומה לא אנסה
|
בכל אחד יש איזה יופי פנימי
איזה תו מיוחד רק שלו
איזה חיוך מבוייש שיש אנשים
שיהיו מוכנים למות בשבילו
|
הוא חשב שיצליח לשנות את העולם
אבל העולם שינה אותו
הוא חשב שיצליח לסחוף את כולם
אך גילה שבעצם נשאר לבדו
|
איקס לבן ענק
מסומן על הכביש
כאן אסור לעבור
אין כניסה
לאנשים חיים.
|
לעולם יסמוך אדם
גאולה לתפילה
ותפילה לכוונת הלב.
|
לו ידעתי לנגן בגיטרה
הייתי פורט
רגשות לתווים
|
אולי לא כדאי
שתספרו לי
דברים שבלב.
|
רענן ומסורק אחרי מקלחת
אני יושב על המיטה
וגבי אל הקיר.
|
לו רק יכולתי
הייתי לוכד את
הרגע ההוא
|
טיפות זולגות לאיטן
מהססות
חוקרות רגבי אדמה
|
ובחלומי -
אנו עומדים
שורות שורות
רגלינו כבולות
|
על במותי ארץ
סודות אצורים בכנפיה
תנשא זעקת הנעורים.
|
הטיפות הכבדות ניתכות בכח
מתעופפות כמטר אבנים אכזרי
שמיידה הענן השחור שוב ושוב
בחלון הקטן של חדרי
|
אמרו שנקמתו לא ברא השטן
אך א-להים כן ברא את בכיו
|
צחוקה של השמש
והתום של הכוכבים
ניבטים מעינייך
ממיסים את הלב.
|
עיניים עצומות
נפקחות אך לרגע
נאחזות במראה אחרון
זו תמונתי
|
לא קל לחיות את העבר
בעקר כשהוא כבר מת
וריחה המבאיש
של גופתו המוטלת מאחריך
חודר לנחיריך בלילות.
|
אין לדעת מה יילד יום
השמש הזאת שזורחת עכשיו
כנראה תזרח שוב מחר בבוקר
אבל אני לא בטוח
|
מאוחר בלילה
סוף אשמורת ראשונה
מבטא בפי את
מלמול הלב
לפני שכחת השינה
|
מי באמת אני
מאחורי המסיכה
|
לא היינו חברים קרובים
אבל ככה זה
חיים מצטלבים
|
וכצאת המלכה
עת שוקעת השמש
אל הצללים,
|
מעשה בכדור קטן שהתגלגל לו בשלג
כדור פשוט שזרק איזה ילד
|
נפגש במקום
שאין בו חשיכה
כך אמר לי
ועיניו בורקות.
|
שוכב על הטנק
מביט בכוכבים
אדם, מכונה ושמים
נפגשים.
|
נסיתי להפוך
את קרקע המציאות
לחפש שורשים עייפים
של עבר חיור
ולהחיותם
|
הבטחות נעקדות
בתקוות השני
נשחטות שוב ושוב
על מזבח המציאות.
|
עת אשר אתבונן
אל שרידי נפשי
אביט בערפילים
המכסים את נוף תקוותי
|
פעמים שירי
כמעיין מתגבר
מגשש דרכו
בהמיה חרישית
פורץ אל העולם
|
פרידה היא לא בהכרח גם סוף
אפילו כשצריך לפעמים לעזוב
|
צועדי על דשא
בצעדים מדודים
כמרחק שבין
קבר לקבר
ובין החיים למתים.
|
צעדתי על רגשות
כעל גחלים לוחשות
לוחשות שעבר
לוחשות שנגמר
|
באישון לילה
כשכבר אין מי שיקשיב
לשקט שממשיך לדבר
אני מטה אוזן
לקולות הנובעים בתוכי.
|
אז רצתי
כל עוד נפשי בי
ברחתי
אל השקט.
|
רק שש מילים אני זוכר
משיעורי הערבית בתיכון
הן קופצות לי לראש כל שעה עגולה
למרות שרציתי לא הצלחתי לשכוח:
|
לפעמים,
אני כמו שלג
מחליף צורות
מתפזר ברוח
|
בעומדי לפניך בקרן זוית
רציתי לזעוק
עד מתי א-לוהים?
ונאלם קול תפילתי
נחנק הגרון בדמעות.
|
הפעם הראשונה
שנלחמתי בשטח בנוי
היתה בגיל שמונה
אז נלחמתי בנאצים
עכשיו אני נלחם בסתם ערבים.
|
דברו על מוזיקה. דברו על כדורגל. דברו על ספרות. מצידי דברו
אפילו על מזג האויר, אבל תפסיקו לקשקש כל הזמן על פוליטיקה.
הקשקושים הבלתי פוסקים האלה גורמים לי לרצות לאטום את האזניים,
לעצום את העיניים ולהצטנף בפינה.
|
כמו בכל תחומי החיים, גם בתהליך הכתיבה היוצרת ניתן להבחין
בהשפעתם של שניים מכוחות הנפש המרכזיים שבאדם - השכל והרגש.
כוחות אלו מנתבים את רגשות היוצר, מחשבותיו ותחושותיו אל הדף
(או אל מסך המחשב) בדרכים שונות, מקבילות ומצטלבות כאחד.
|
אל הארכיון האישי (12 יצירות מאורכבות)
|
|
בקשר לסלוגן
הקודם:
יש מספיק לכולם
מהחומר הזה |
|
