|
נולדה ב1985, רוצה להיות ארכיאולוגית או אסטרונומית.
בנתיים היא חיה.
חן חן על ההתעניינות.
מכל החברות שאי פעם היו לי, אני חושב שהכי אהבתי את סווטלנה.
סווטלנה היתה משהו מיוחד. עדינה כל כך ושברירית ועם זאת חזקה
ואיתנה בדעותיה. עקשנית כפרד- אם יורשה לי לומר.
|
סתיו עכשיו.
שדרת העצים שבשולי הכביש המוביל לביתי שינתה ציבעה. העלים
הירקרקים נצבעו בגווני אדמדם חום וכתום כצבעי השלכת. עלים רבים
כבר מצאו את דרכם אל האדמה. הסתיו באזור זה משוקק עיניים.
האויר צונן ואני צועדת באיטיות ברחוב.
|
"מה אנחנו, אתה שואל? תראה, ילד, אנחנו לא בדיוק בקטע של הגדרה
עצמית, אבל בתכל'ס- אנחנו..הממ.. פיראטים מודרנים."
"פיראטים מודרנים?!" תמה הילד. "טוב" ענה בעוד חיוך אווילי
התפשט על פניו. הוא לא היה חסיד של שטויות.
|
ידיה מונחות בעדינות אין קץ על הקלידים הלבנים הקרירים. מגעם
נעים בקצות אצבעותיה. מופלא הדבר בעיניה שבעזרת טפיחות אצבע
קלות היא הינה מסוגלת להפיק מוסיקה נהדרת.
|
אני גזה ניזרי ונושאת על שפיים קינה. קר לי פה למעלה. עכשיו,
משהגעתי לפיסגת ההר- אני מתנשפת קלות ופניי אדמדמות מהמאמץ.
העמק רחב הידיים נשקף מכאן במלוא הדרו ותפארתו הקסומה. מרחוק
נשמעים קולות ששון ושמחה, אך אני איני שומעת אותם.
|
אם רק היה לי כוח ללכת לאגם. אני מסתכלת במראה ורואה שיקוץ.
תועבה. גועל נפש מרוכז במטר שישים ושבע. אם רק יכולתי לעצום את
עיני ולפתוח אותם שוב בידיעה שההרגשה תעלם. אבל מבין עוונותי
אני גם הגיונית. ואני יודעת שזה לא יקרה. לעולם. גם בעוד שנים
כשאני אפתח את עינ
|
אם כן, רוצה להכריז אני
בזאת הלשון, בזה הזמן
שלא אהיה מאותן הגברות
המבקשות למחות
את חתימתן של הדקות החולפות במרוצתן.
|
הירח נישא
זהוב בצחוקו
קוצר הוא הילות כוכבים
|
הסכיתי ארצינו
שכן הלץ כבר שכל
המזמר כבר נדם
ואנחנו עייפנו
|
את יום האתמול איני זוכרת בבהירות
הכיצד אזכרהו בחלוף יובל?
האם אותו יום הינו נחלת העבר
או שמא מטען נצח אותו אסע על כפיים במשעולי החיים
|
יום יום אני עוברת גבולות בל יעברו
רק בכדי לזכות לעוד כמה רגעי חסד ארורים
|
רוצה אנוכי שיהיה לך רק טוב
שלא תראי רעב וזוועות
כשפרחים נופלים בשדה של מוקשים
אסנן לך אני את קשי המראות
|
שלטי חוצות ברחוב
קוראים מוות לשונאינו
שגרת הרצח מנוונת
גם את הטובים שבבנינו
|
|
|
לפעמים צדק זה
רק כוכב
יופיטר |
|
