|
 "'בחצרות העיר בלילה, בין קירות כהים סדוקים,
בתוך גנים ללא ירח, רק צחנת עצים פצועים,
הוא משחק עכשיו תופסת, עם פארנויה ופחדים,
והם אומרים זה יסתדר לו, בגן החטאים''.
[גן החטאים/ א. גפן] |
"...נתנו לך זהות שבורה, מיום ליום היא
מתפוררת..."
[גן החטאים/ א. גפן].
בזרועותיי אחזו ידייך
לעולם לא אשכחך
עת הרפת אחיזתך
אז אבדתי בעינייך
|
עד שתבואי
ותצרחי איתי, תברחי איתי
שנינו נהיה, אני איתך
ואולי גם את בסוף תהיי איתי
|
כמה פעמים תהיתי
איך לגעת בך
בכל פעם שגיתי
ובינתיים זה נשכח
|
הם חוגגים לפניי
אני מסיט מבט
חלקם מתקרבים מהתעניינות
ואני תוהה אם אלו חיים
אז איך זה למות?
|
תולה אותה ישר,
על קיר לבן,
מאחורינו,
הכל מאחורינו.
|
אם חלומות נבנים על שקרים,
וחיבוקים מחממים את הסדקים.
|
הזמן עובר, חומק מהידיים
שעות בכיתי בינתיים
את הדרך אני לא מוצא
|
זו הרומנטיקה שלך
אך ליבי גוסס עכשיו
|
חור בגרוש,
אסימון בשרוכים.
|
וזה מה שנשאר
והכל כבר מותר
גם להם וגם לנו, את שומעת?
לא לחשוב ולא לדעת.
|
ים שחור, גלים קטנים
אני במציאות והיא באגדות.
נתתי יד ושנינו עפים,
אל המקום בו האגדות חיות.
|
כמה אנשים, כמה אנשים,
כמה עוד שומעים, כמה עוד תועים, כמה מחפשים,
כמה כמה כמה אנשים?
|
ותמיד הכיוון שבו אני זורח
הוא הכיוון בו השמש שוקעת
|
אתה יודע,
אם היית מתעורר
אולי אני ואתה
היית שונה, הייתי אחר
|
ותמיד את אומרת לי שזו עונה של בודדים,
אבל תראי אותך, יש לך את כל העולם,
ולי אפילו אין אלוהים.
|
בבואה ריקה מביטה
ואני חוזר, נשכב במיטה
הראש כבר טובע, הרגש גווע
|
הייתי בובה על חוט
לא יכולתי לחיות
לא יכולתי למות
לא הרגשתי שנפרם התפר
לא ידעתי להרגיש בכלל בכלל...
|
פיסת בד של חיים שהיו כאן,
אמרתי שאני עוזב, נוסע.
|
מסמרים ללא קצה פזורים על הרצפה
ועל הקיר יש רק חורים שחורים
תולה תמונה גדולה שמסתירה
את החיים האלה, וכמה הם שווים?
|
|
|
לא, לא יצאתי
מנחיר. יצאתי
מכוס בדיוק
כמוך. |
|
