|
 82357213
הוא מחפש...
מאז ומתמיד עסק בכך.
לא בטוח מה, לא בטוח את מי...
אך יכל לומר בבטחה, שהוא מחפש.
אולי הוא שוטה, אולי הוא גאון, אולי הוא סתם עוד
אחד
שיושב ברחוב ומקבץ את מטבעות החיים.
אך הוא כבר לא רוצה להיות מישהו.
לא רוצה להיות אף אחד.
הוא השירים, הוא הסיפורים
הוא בלו סקאיי
"אמת היא בפיסה זעירה זו. האחרת שקרית הננה.
נדמתה ליחיד. אך למעשה היתה אחת עמה.
לא עיוותה אמת. שרה את מזמורי היופי שבאחדות ומנגד לא
התקיימה."
|
התריסים התקפלו ברעש מצמרר לתוך סבך עגלגל ופניה נגלו. עיניה
למולו אך אינן רואות אותו, מחשבותיה מרקדות בריקוד מהפנט, אך
לעולם לא מייחסות לקיומו אף גרגר של חשיבות.
|
אני אוהב שמיים אפורים
לא ניתן לדעת מה הם יולידו ברגע הבא
האם זו תהיה התבהרות קסומה המציגה בפני העולם את היופי הגולמי
שבמימי האוקינוסים אשר התעלו אל על בכדי לשכון במגורי המלאכים.
|
ומשום שזה היה המרכיב החשוב ביותר בגופן ולמעשה כל שאר קיומן
היה חבור אליו אז ברגע שהוא ירד אז גם כל החליפה התפרקה.
ובקשר למלצרות טוב נו... אין עבודות מושלמות כאן וגם שלד צריך
להרוויח את לחמו או יותר נכון הדבק שמדביק את חלקיו ...
|
אך באמת היה שם יותר מידי שקט...
בשם כל הדיסקים של להקות הפופ עם הפרצופים המחייכים והמזויפים
עד סלידה ששכנו על המדפים הלבנים וכל המסכות הצבעוניות שהוסתרו
לא הרחק משם היה דומם בטירוף...
|
אצבעותיי עוברות למלאך המתכת השומר שחבוי לצד חגורת מכנסיי.
Silver dimond.
כך קראתי לבחורה היפה ביותר שראיתי מימיי.
היא היתה שכובה על חזי. יכלתי להרגיש את דמעותיה החמות על ידי.
הייתי בטריפ מטורף ובקושי שמתי לב לכך שהיא מעליי ולא בתוכי.
|
תגידו...
אתם מכירים את האנשים המעופפים האלו?
שאין להם מקור ואין להם קץ...
לעולם לא נותרים באותו מקום.
פעם רגל פה, ולמחרת בקצה העולם...
|
מאז ומעולם היא חלמה על חיים אחרים. בכוכב אחר, בעולם מבודד
הרחק מעבר לעננים. היא שמעה פעם באיזשהו שיעור אסטרונומיה כי
לא נתגלו חיים בעולמות הזוהרים הללו אשר מקשטים בכל לילה את
השמיים שכה אהבה. מאותו יום הם נראו כה מנוכרים, כל המלאכים
אשר התגוררו ב...
|
"כל יום אותה ההצגה", פניה פנו אל הצופה אשר עמד לצידה בעוד
הקהל המשיך להתרוצץ סביבם.
"מאז שהתחלתי לעבוד פה אני עדה להצגה הביזארית היום יומית
הזו". עיניו של עמיתה לשיחה פנו אליה לרגע ולאחר מכן שבו
ישירות אל מושא ההתקהלות.
|
"בדרך כלל אני חשה, באנשים שזקוקים לעזרתי ביתר מהירות...
כנראה אני מתחילה להחליד...
"אבל זה לא משנה... הכל תלוי כעת בהבנה שלך את המצב... את
יכולה לזכות בחייך בחזרה... או להפסיד אותם בחלקיק שנייה...
הכל בידייך."
|
יושב על חוט השיערה
על חוט הסערה
שוכב על קורים מאובקים
מתבונן בקשתות בשלל צבעים
|
היופי הוא בפשטות
ללא אין ספור פנים בשלל הבאות
המחסור במסכות בגוון צבעים
היכולת להתקדם ללא שלשלאות אשר נגררות מאחורי המבט התמים
|
מלאך קצוץ כנפיים
נשען על הקרקע ובוהה
בשמים
בשמיים הכחולים...
|
לפני זמן רב
פעם הוא בחוזקה
במרץ רב
לא התמהמה אף לרגע קט
מעביר כל טוב מתא לתא
אך כיום עייף הלב
|
יובלות שהאנשים קוראים ומתפללים
לבורא
שיחזיר את החיים
לאדמה היבשה,הסדוקה,
שישיב את הבריאות לחולים,
שיפסיק את המלחמות
שיסיים את שפיחות הדמים.
|
מונחת לה בובה
בקופסת קרטון דקה
במפעל לבובות מושלמות
לבובות יפיפיות
שרועה לה בודדה
ודמעות נוטפות מפניה הלבנות,התמימות.
|
קח נשימה ארוכה
וצלול עמוק אל תוך עצמך
קר אך תתחמם מאמונתך
מעייף אך תתעורר
מזוהר מטרתך
שחה בכל כוחך
|
אך קיומם מובחן כעת מבעד לגרגירים הבוהקים. הגוף קורא בקול שפה
שאיני מבין עוד. הרגשות משתוללים. נלחמים בי. נועצים סכין
בגופם. אך משהו שונה. משהו שוב שם. משהו שנקבר עמוק מתחת לעפר.
|
הזיכרון נמוג אט אט.
ומחשבות צורמות לא נוטשות את מוחי,
"היית גיבור אך הובסת"
"היית מלך אך הודחת"
"היית אמן אך יצירותיך לא היו שוות מבט"
|
הגרגר נע.
התגלגל מעל פני אחיו.
הזהובים. המבהיקים באור השמש הזורחת.
|
אני רוצה לדבר, רוצה לומר
אני רוצה להביע, כל דבר
אני רוצה לילל, רוצה לנבוח
אני רוצה להוציא, רוצה לשכוח
|
עין מקובצת,נפתחת לה
כל המראות, כל הכאבים , כל החלומות הלא מוגשמים מתגבשים
לדמעה אחת קטנה ורטובה
מצמוץ חלוש נותן לה חיים
והיא מתחילה את מסעה
|
באותו יום שנאתי את עצמי,
יותר מבדרך כלל
הוא היה שם...
כולו חיוכים ועיינים נוצצות לאור החמה.
הוא ידע מה אני רוצה,
אני ידעתי שכאן גורלי נחרץ.
אך בחרתי בסוף מתוק מדבש.
|
זרמי דמעות בלתי ספורים.
מרוכזים מתחת לחלון,
של ילדה קטנה,
של אמא בודדה,
של אבא חסר אהבה.
|
מלאכים ורודים כיסו את השמיים. טיפות זעירות של דם טפטפו עם כל
משב כנף.
הם המחשבות המתות של העבר. גרגירי עפר אשר התעופפו במשב הרוח
והתגבשו.
|
שונא לשתוק כשרוצה לצעוק,
אך מציב את המילים תחת מנעול ובריח.
אוהב לחייך אך מעקל את השפתיים בכל מצב נתון.
|
העינית פונה לכיוון השולחן המקולל
במעמד מונח לו העט הכחול כמחכה לי
מזמין אותי אליו.
היד מתרוממת, אוחזת בו, כלי הנבואה, כלי הבריאה.
|
לבטל את כל חילופי העונות.
להמטיר גשם בקיץ
אננסים מלבלבים בעת שהשלג צונח אט אט מהשמיים הקפואים.
חצי שנה עברה. חצי שנה של כל כך הרבה וכלום.
של שתיקה וכל כך הרבה מילים שנשפכו לחינם.
מיחזורים של מחשבות של רגשות. מעגל עטוף בשלשלאות לוחצות יותר
ויותר.
|
כל אשר הוטל עלייך הוא לבחור מי מהם היינו כזה
האם תחליט להימלט או להיוותר כלוא הרחק מהחיצוניות המרטיטה
במה תבחר?
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
אלפי ישראלים
מבטאים את עצמם
מדי יום.
במה חדשה. |
|
