[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בנימין וולמן
 free the animals

אל היוצרים המוערכים על ידי בנימין וולמן
"קורא אליך" 1987, הוצאת טרקלין.
"מלים נעזבות" 1993, הוצאת ירון גולן.
"שמש קר" 1997, הוצאת ירון גולן.
"שיר אחרון להר" 2003, הוצאת ספרית פועלים.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
לפתע הוא היה שם. על שולחן הכתיבה, ספר שמעולם לא ראיתיו.

מאי הגיעה לגיל עשרים.
אביה שכב על ערש דווי. זו היתה השעה בה הוא החליט לגלות את שלא
גילה לה מעולם


לרשימת יצירות השירה החדשות
האם למי שנרצח
משנה
אם חייו ניטלו באופן דמוקרטי

במה נבחר
בצלליה החורפיים של
הבדידות?
או
במחנק הקיץ של
האהבה?

חיים ומוות ביד הלשון
זאת יודעת המחשבה

איש הדמים
יושב
בשלולית הדם
סופר
את הדמים.

אל הרקיע
מתאספים עננים
מתקבצים כעיניים

המילה תקווה איבדה
מתקוותה
נעצו בה וו נוסף

יש חופש
יש דמוקרטיה
בטרבלינקה

משהו מן הסוד
נחשף
בשתיקה.

הבתולים שנקרעו מוקדם
צפים בזכרונו של
הרץ למרחקים ארוכים

מרחוק, הדבר נשמע כאהבה

אהבה וחופש.
מה רציתי בחיי?
אהבה וחופש.
הם לא הולכים
יד ביד.

ההמון שועט לעברה
אולי מאור עיניה
כבה

Night falls
without that blinding light
which obscured the past

הם חיים את האגדה
זו גדלה
ומתרחבת
ככל שחייהם קטנים

במקום החרב ההוא
עולים המים על
גדותם

שניהם יצאו לשדה
כבכל יום

חלומות לא מתגשמים
החולמים
רואים שם
נבואות שחורות

על מה חושב הנידון למות
בשעותיו האחרונות?

אני נועל עצמי
במרפסת מקורה
כדי לא לחוש בבית
כדי לא להיות בחוץ

מפשיטים פרוותה
בעוד חייה
מפרפרים

עת לקבל
החלטה
האם לבצע
זאת

בבוקר
הערב נראה רחוק
כמעט כמו יעד
שנע על
כנפי דמיון

עבור בעלי החיים
כל יום הוא טרבלינקה
והעולם אילם.

אלמלא נבנתה
קומה נוספת,
המגדל היה
עומד על תילו.

ועתה
הם מביטים
בערב האחרון בחייהם

שוב
את משחקת עמי
מחבואים

מחירם של השרירים
החזקים
בעליה מתמדת,
קשה להשיגם
בבתי הכל-בו

למילים יש סוף

זה השקט שפותח
שעריו למתים
המה נכנסים
אחד אחר
השני.

הזוועה ניבטת מעיני הכבשים
המובלים במשאיות כאנשים לטבח

למספר עגול יש משמעות.
משמעות של קש שנאחז בו
טובע.

בקשתי לגור במערב, ליד נהר האדסון

בעריסתו, עריסת נצרים
רואה העולל בחלומו
את אביו ואימו

עוד לא כתבתי דבר

אם בעוד זמן
כדור הארץ
יסתובב מהר יותר

אני שומע
את ציוץ הדרור האחרון

לעתים
עובר
אינו חפץ לצאת אל
העולם

צבא אנשים עט על שדות
על בתים

ואני פוקח עיניי
מביט אל העכשיו

ירושלים שלי
מתה
בשכונת מאה שערים

זו המנגינה
שהקימה אותו על
רגליו

על רצח בעל חיים
בבית המטבחיים
לא מעמידים לדין

עכשיו
המים מגיעים עד הצוואר

כמה זמן נדרש כדי לחתוך
צוארה של תרנגולת?

לחזות
במעשה רצח

מה תרצה להיות כשתהיה גדול?
נשאלתי

שיר
נולד מעצב
מהמקום שאליו הדמעות לא
יכולות להגיע.

לא ראיתיו בבואו.
את רגע לידתו
הוא עשה בחשאי

שלווה אופפת גזעי עצים
אשר נמים מזה שנים הרבה.

נכנס למדיטציה
היום אני משמיט
משפט מדברי

לא אתפלל אל
הכותל המערבי.
לא אשים פתק
באבניו.

הוא מתעורר משנת חורף
מוקדם מהצפוי
המרחבים קוראים לו
קוראים בשמו

לו המילים הכתובות
היו מדברות
הייתי אוטם אוזני

שואת בעלי החיים
מגיעה אלינו
ממרחק

תשעה חודשים
היא על מקומה
עומדת
ידה שולחת
מנסה לעצור טרמפ.

תרועת חצוצרות
בטרם עת
מלחמה!
מלחמה!

החמה שוקעת
נפרדת בצבעי ארגמן
גוססים
מגוף שנחצה לשניים
באבחה אחת של
אזמל מנתחים

להביט אל הדנובה
מקרקעית הנהר
הסירות שטות
מעדנות, חולפות
על האברים המרקיבים
של גופך.

מן הקרקע
מעיינות פורצים
בשמחה הסטורית

אל תניח לי להעלם
מגופך

אני תלוי על קיר.
מצביע בידי על הזמן
למי שמעוניין
לראות
את הדקות שנותרו לו

המלכה האחרונה
משליכה מלבושיה

מילים נשזרות למשפטים
עם עלי כותרת
הופכים מבני בטון חשופים
לצורה
קוביות דהויות של בניינים
לטירה

השירים שלא נכתבו
הסיפורים שנזרקו לפח
הם הטובים ביותר

יש בזוגיות רגעים של
חסד

הילד שלא נולד
מודה לאיש והאישה
ברגע של חסד

אני מביט בצבעם
הלא מוכר

אני מביט בצדו האחר של
ההר

מי שמלקט רווחים
בשעת מלחמה

הם רוחצים בנקיון כפיהם
במי ברז
שלוש פעמים ביום.

היא עדיין סובבת ברקיע

היא שוכבת
בתנוחה יפה של שינה.

על הדם הזה
הם עומדים
רוקדים

הטלפון חדל לצלצל
האבדה לשונו?

מאליו
היה השריון מחליד
ומתפורר

זה אותו מקום חשוף
למראות שמים

הכתובת כבר לא נמצאת על הקיר
היא מרחפת באוויר
על כנפי עולל שניתק משתיקתו

אלמלא אדם וחוה כיסו עצמם בעלי תאנה
אולי אלהים היה סולח להם

ועתה
אופק אחר צובע רקיע
בגון זר
חוצה ליל סערה
בנחלת אדום.

יש אומרים כי השדים
בעלי הקרניים עזבו
את היער
השדות שהסתובבו עירומות

אהבה היא עיוורת
אני חרד מעיניי
שנעצמות אל אפלה

עתה
ישנו עכשיו
מעברו נעים עננים כבדים בעלי צורה אקראית
של סוף

אור שמש קיצי
צורב
באין מפריע

אינטרוספקטיבי
כמי שלא נולדה
אות
לא מתה
היא חוברת לאחרות

ניחוח של סיום
טעם פתיחה
ממהרים הרצים
מכונסים היושבים

המילים שיוצאות מידיי
דועכות
למרות שמיכל הדיו מלא
האותיות נעשות שקופות.

המילים שלא מתחברות למשפט
מתחילות לנוע

אולי הקברים הקטנים
נרגשים

תחושתי
עכשיו
שקט.
לפני רגע בודד
היו כאן חיים.

אני כותב מילה
"אדמה"
מניח עליה
"לבנה"

פזמון
מה היה לנו בראשית?
תהום.
רוח אלהים לא ריחפה
מעליו.

ביקורת
כשהשוחטים ישחטו אותי
אל תנקמו מותי.
כוחי
היה במותני ככוחם.

אולי יש לי מה לומר עכשיו
יהיה זה מעט מן הדמיון

הצער ניבט מאבקני הפרחים
גם מעלי כותרתם

הרהור
אנה פנינו מועדות
בטרם
נישן שנת ישרים?

הלילה אין מטוסים בשמים

הרהור
אֲנִי אֲדַבֵּר
עִם אָכְלֵי גּוּפוֹת

הרהור
אני חיה.
אני חיה מסוג אדם,
עת תבוא מהרה
כבלי גזענותי אקרע

יום שחולף
מקצר מרחק
בין מאמין
ובוראו

באפלה
היא קוראת
ספרים

השחר אשר בדי עמל
הפציע
שולח מבט אל
הריסות הלילה

אפרודיט חשה
כפרוצה

ישבתי במסעדת גורמה
הזמנתי
כבד אדם

עצב
מלאכים מביטים אל
ארץ צייה
דמעתם מרווה אדמה
שלא חשה

צלע מגופי
מתאווה להישאר
כאן

היא בזה לאיש שלא
הרבה לקרוא בספרים

בתחילה, למלך היו מלבושים רבים

מקרוב
הסדקים שסדקתי באדמה
מתרחבים

הילד שנוצר
מגופנו
הולך בראשיתו

מילים כבני תמותה
נכחדות
אולי מילים שחברו לסיפורים
תישארנה
זמן מה
לאחר שהאדמה תיעלם

אם אין ברצוני
לראות
לשמוע
על מחנות כפייה
מחנות השמדה

המילה הבאה
נעה לטבורו של
שיר

הרהור
בין סכינו של
שוחט
וסכינו של מעקר

ביקורת
אולי
מדינאי רב גוני
יזכה להנצחה
בשמה

עצב
גלי הטבח נמשכים
בעת
כתיבת שורות אלה

כאב
הם מוחקים מלים
בתקווה שניצוץ המהפכה
יעלם.
הם חוסמים לוחמים
כדי שקול המאבק
יאלם.

עיר הקודש
על ראש שמחתנו
אלפיים וארבעים שנה
המונים
נדחסים
זורמים עם המים
בנקבת השילוח

דברים ללא הבטחה בצדם

עצב
מה לי כי אביט אל ביתכם
שנבנה על עיי עולמות
חרבים

שואה
לשואת החפים מפשע
אין ימי זיכרון
לילות אבל
תענית

איש בראונאו
(אם אין)
נולד בצלם אלוהים
כמו רבים
לפניו.

אלוהים
בראשית, הדרך התערפלה,
התפתלה,
דימתה מטרות זעף
לגשמי ברכה

הרהור
לעתים
אני מרגיש
שאינני מצוי מתחת
לאדמה

כך ברא זאת אלוהים
הם כותבים
שרים

אני חש בכפות רגליי
מהלכות על גבול דק
בין רווח והפסד

עד גדרות התיל
הגענו
מביטים בעיניים
היודעות מותן

גולה
בכל מקום אני גולה

טפס על ההר

ההרים שעומדים שם
הולכים ונערמים

הרהור
גוף זה נועד
ללכידה.
נקבות הן רעבות.

בסגת יום
הן שבות אליו

מן הקבר
שכבר אינו טרי
עולים מראות

הם היו כאן
תאבי נדודים
ואביב
הם גם ערגו

הד רעש מת
מלוה אוזני

הוא עדיין מאמין באלת המזל
אשר זה מכבר נעזרת בקביים
בהולכה לצדו
מניח כספו שוב על מספר
שלושים ושלוש
ונס מן האולם
לפני שגלגל הרולטה ייעצר.

בקרון רכבת
אני שומע גלגלים
מתחככים עם מסילה

ארבעים שנה אחרי
אני נעקר
מעיר הקודש
בשנית

מילותיה מהדהדות
עדיין על השלג
שם

אינטרוספקטיבי
בערב חג
אמי מבשלת ראשים

אני רואה שפתם
נעה
לאחר מלחמה מדומה

ויד עלומה אוחזת בחרב
להגן על הלא נודע

חוני המעגל
כבר לא מצייר
מעגל

קוביות הדומינו שלי
נגמרו
אז מדוע לא זכיתי
במשחק?

אני עדיין מאבד קוביותיי
רחובותיי צרים והולכים
נעלמים מהמפה
שוב אזכה במשחק!

שעון העיר משמיע צלצוליו
שעת חצות

אני דוחה את ההגעה אל
סף התהום
בעמק עשויה להתעבר
גבעה לא רצויה

תועה במסדרונות הפות
האפלים

דם
גון הדם
מתבהר

בצהרי יום
אני חושש מרדת ערב
מצללים שיבואו
בעקבותיו

עצב
הו, מלחמה יקרה, מדוע את שותקת?
למה תנצרי אישך,
גבך תפני לנרצחים בין כותלי המוות?

לפרקים
דמעות אישה צונחות על

דף חסר
באישון ליל מראה על
מקום תלישתו

מי ידע כאבה של
פרה
שעה שמפרידים ממנה
תינוקה

אלוהים
אֵל אַתָּה
וַאֲנִי אֶצְלְךָ קָרוֹב
וּבְדִידוּתְךְ אוֹתִי אוֹפֶפֶת

אולי
גופי
מפלס דרכו
בחרבה

אני בא
ועוזב

שלא אתגרה בגורל

אני משאלה
אזכה ברגע של
בחירה
האם לשים קץ

מילים חסרות הקשר
מרכיבות משפט נזהר
ממשמעות

הרהור
ואני
הולך למקום לא נודע
לאחר
שפסעתי

בבית המטבחיים
הנרצחים לא מדברים בשפתנו
כשהסכין חותכת גרונם
הם לא זועקים בקולנו

אינטרוספקטיבי
הם שקופים.
"מי זה הם"?
שואל הנוגס.
"לא רואים אותם"
משיב הרומס.

אלוהים
לא נולדתי לגזע הנכון
עורי כהה
שפתיי עבות
תולשים אותי משורשי

העיר המתה יפה בחוסר תנועתה
בשתיקתה

ממתינים
בחושך לצלצול
גואל
גם העיוורים רואים
את פניו של
הסוף

רחוב הגיחון.
אומרים כי פעם
נהר זרם פה

הסיגריה שאיננה עוד
זרה מתגלגלת
על הרצפה

עצב
מילים, מילים, מילים,
מילים מתות.

זה הזמן לבנות בתוכי סכרים

אני מחסיר פעימת לב

השכמה מיותרת
משתיקה חלום סוער

כפתור נפרם
העבר נעשה שביר

לוקח את קיומי הזר
לאוקינוס השקט

לאבד את האני
בשינה
במשגל

אם אצעק בפתח מערה:
אדם! אדם!
הזאבים לא יאמינו לי
כשהוא יופיע.

הרהור
מעולם
דבר לא עצר בעדם
מלאכול עוללים

ונוס מותחת פניה
חושפת ירכיים

צא מן העמק

ההר שעמד שם
הולך ומדבר
בי

אינטרוספקטיבי
רגע רודף רגע.
היכן הוא
עכשיו?

האם
זה משנה אם
פרחי אביב מאדימים
עלי שלכת מצהיבים

איני רוצה לשפוך חמתי
על הגויים
הדם המיתולוגי יבש
זה מכבר

כשהרגע
מתקרב

הרהור
חוזרים לשגרה.
חוזרים להפריד תינוקות מאימם
לגרוס עוללים בני יומם
לרצוח מיליון מדי יום
במחנות ההשמדה.

יכולתי
לעבור לסדר היום
שנכתב באותיות
טל ומטר

עצב
קירות בתי המטבחיים
מתעבים
עורנו מתעבה והולך
לשום מקום

איני מוצא קברך

איני עונד שעון.
הזמן עוד מעט
יעמוד מלכת.

הרהור
חיה מסוג אדם
חפה ממילים
מתודעה

עת
המשורר והליצן תפקידיהם החליפו

אולי
זו תחושת הניכור
שנחבאה בפינה.
לעתים
בשעת בוקר

השמיים
מזעיפים פנים.
על האדמה
מאוחר מכדי לנחות

תנועת הרכבת
כבר חולפת
בדמיוני

משפטים לא שלמים

השיר רוצה לחיות
כמי שלא נולד
יש לו חלומות
לגדול ברחם

אני יורה חץ מקשת
אל מטרה
סמויה

בזה אחר זה

הם

מובלים אל מחנה

ההשמדה

טיפה ועוד טיפה
יצרו אוקינוסים
כך אומרים

גורל
אני מעשן את הסיגריה האחרונה
אולי
היא נגמרת באיטיות מדיטיבית
מרגיזה

אני ממתין להמראה.
המטוס מתחיל להתמלא בנוסעים.
האם גם הם חשים בריח הדלק
שמחריף והולך

עבר דמיוני
עתיד בדיוני
פוסעים יד ביד על
גשר צר של
הווה

יד ושם
ריק מתמונות של
גוויות
חדרי תצוגות המוות
שוממים

עדיין
עסוקה במציאות
לא מתפנה לחלומות

הרהור
היד שמחוקקת
היד שיורה
היד שמוכרת
היד שקונה

והנה
אני יוצר
מעגל
מלבנים

אני יודע את הסוף.
"אני הולך למות" אמר אבי.
עדיין, אני רחוק מן
המרחק.

בחורף הקרוב
נחוש בפתיתי שלג
מתערבבים עם
שערות ראשנו

מי יזכור את החיים האלה
שמובלים בשיירות
שיירות אל מותם?

הרהור
מה טוב
מה נעים לעשות
ילדים

גם שם
בני תמותה זקוקים לאב
אני מביט אל
הרי מואב

ביקורת
הנה
בעוד רגע קט
קולנו יאלם
חרותנו תעלם

הרוח אינה שותקת
הבוקר
שריקתה סובבת
בין קברי חיים
ומתים

כנפי רקיע
נפרשות באבחה שוברת
שגרת שרב
פי יונק מים

ועתה אני מנסה
להגיע אל
היעד

אולי הרוח הקר
צינן מיתרי הקול

נשים בתולות אוהבות
גברים שלא מפחידים

נראים כמו בוקר
משוכים
בגווני כחול לבן של
דגל מתנופף

ירושלים של מעלה
שוממה
אולי פעם
פלוני השקיף משם
לכאן

ואשר יבקש
ידיד
ידליק נרות וימצאהו
בסמטה אפלה
וילך למכור אהבה
ביריד
לאחר שיחליף
תאריך תפוגתה.

הכיעור נולד יתום
משני הוריו.
"בגלגול הבא
אני רוצה להיות יפה וטיפשה"

לצלילי חלילי

עצב
אלף שמונה מאות ארבעים
ושתיים
"הם רק כושים"
אמי דקלמה
ואני ינקתי דבריה.

מצב
בעת הזאת
רגלי מטפסות אל
פסגותיה
ידי לופתות

בלדה
בירושלים,
בגווע חמה, עיני חוזה
בכוכב נופל.
מישהו מת עכשיו.

ביקורת
כוס בתולה
נוזל שקוף זורח
מתוכה

מתעטף בשתיקה
מוכרת
מתכסה בה מעל
לראשי

אני מביט בפניך
ולבי אומר
אני חפץ בשקט הרחוק משאונך

אני רואה את השדים
מנתרים מאפלת ירכה
לאור חרטום

הכול מונח על
כף יד
קצרה
מלהכיל את הכול.

ביום שאחרי
אולי אזדקק למים
רבים

כוס ניצבת על שולחן,
ריקה.
אולי השולחן ידע
שעות מהגוני במעון מהוגן

אם המוזה
בהולכה בין מיצרים
לא תשים לב
למילותיה

הגות
לו היה לי לחן
האמת הייתה יוצאת
לאור

שוב
חג המצות
המכה ההיא
הדם שנמרח על משקופי הדלתות
העם ההוא

תמונה בשחור לבן
מופיעה מדי פעם

הרהור
מהיכן להתחיל?
מההתחלה.

השתיקה פחות שותקת
עכשיו
קולה כבר נישא על
כנפי דמיון

הרהור
ללכת או לפסוע אל סופו של השביל?
זאת השאלה.

במאוחר
הנשר צימח כנפיים
בין שמים וארץ
ריצדו פתיתי שלג על
נוצותיו ככוכבי שביט
שניתנו לו בבוקר
יום הולדתו.

האם לצאת מן הרחם
לחיות עד גיל
חמש

המבול שירד על
הארץ ממשיך ויורד

אני מביט מעמק ימיי
מעלה
אל ערפל
משקיף ממרום שנותיי
מטה

אני רואה מבטים של
נידונים למוות

לעתים
מעל לכוחי ימי הווה נערמים

אני עולה
מן הקומה הראשונה
לשנייה
מהשנייה
לשלישית

בעוד רגע קט
יפקחו עיניו

כאב
אנו רואים את
רגע לכתנו
מכאן
את שמנו

קול הבדולח צולל
בברכות אוזניי
אחרי שמבטי הפליג על פניי
שלושה כוכבים.

זו הכנסת
רומסת
חומסת
כל הנקרה בדרכה

יש בה נטייה לסלוח
למת
הוא כבר לא יכול
לעולל לה
מאומה

אני הכנפיים שלך.
מלמדך להמריא
מעל האדמה

אנו שורכים רגלינו
הלאה
למרות
שבמנהרה שוררת
עלטה

אני חי בשלום עם
הצנזורה.
אני כותב,
היא מוחקת.

בטרם למדתי
לחשוב
נשאלתי
על מה חשבת?

בין אהבה ושנאה
לא נותר מרווח

הערב שלי
מתקצר
שעון הקיר הראה
זאת הבוקר
עכשיו הוא מעמיד
פנים תמימים של
מטוטלת

מצב
מה אומרות עיניו של
תינוק
אשר גופתו נסחפה אל
חוף ימים?

קינה
הם מובלים בקרונות אל
מחנות הכפייה,
העבודה משחררת.
הם נישאים במשאיות אל
מחנות ההשמדה,
משלמים את התשלום
האחרון.

כשמפלס המים יורד
מישהו נולד
מדד המניות צונח

למוות אין מענה
רק מראה של
סולם
ראשו בשמים
מרגלותיו על
האדמה.

עצב
מיהו זה אשר
נולד בעצב
ויעמוד חסר אונים

מילים חורגות
מהבל פה
מכתיבה

מילים מימים אחרים
מתעוררות
מהלכות לאורכה של
עיר נמה

מילים דוממות
ככותביהם
אולי הן תיוותרנה
אחריהם

דף ריק
ממתין למילים שתכתבנה

ביקורת
רוצה לשוט לצד
הכחול יותר של
האגם.
שם החיים מחזיקים
מעמד ליום נוסף.

הרהור
מיתרי קולה של
ההיסטוריה
נחתכו
הכיצד תאמר דברה?

אני סופר צעדים
עקב בצד אגודל
בגווני קשת נעלמים

מלים נעזבות
מנהלות שיחה עם קיר

אותם פנים
כמעט אותו מבט
שכמה לצאת אל האור.

לא הכרתי אותך
פלוני
אולי מילותיך הכירו
אותי

כשהמלחמה הזו נגמרת
השדר מודיע על סיומה.
לא נורים
שלושה מטחי כבוד.

בחג פורים
אנו עוטים מסכות
של מפלצות
שדים
רוחות

אחת
שתיים
שלוש
אני קופצת עם חבל

היא נוגעת בקורים
הדקים של
החיים שכבר אינם

תם הזמן
שדימיתי כי היה
בידי.
אולי

אני יודע
המפלצת אורבת מעבר
לפינה

אני מטפס
מדרגה
אחר
מדרגה

עדיין
סימן שאלה מרחף
על פני המקום
עליו
הביט ההמון

שואה
על הדם הזה
הם רוקדים
בכל יום חולין

המפלצת הזו איננה אני
היא במאה הקודמת
היא היטלר
אייכמן

שקט נפלא קם
לאחר מותו של אבי

מצב
האותיות שנחקקו
במצבתי
מיטשטשות עם
הזמן

מצב
לפרקים
אני מרגיש כאישה
במחזור
איני רוצה שיגעו
ברגע מדמם
בנפשי

לפנים
מזגו דם בכוסיות
השיקו לחיים!

מאוחר מדי לאתר נקודת תורפה
במקלעת הפשתן
אולי ניתן לדמיין התרופפות

הם מביטים לאחור
בחלחלה אל
הצועדים
המצדיעים במועל יד

מקבר
מספרים שהרוזן דרקולה
עדיין חי
ערפדים סובבים בסמטאות
טרנסילבניה

עצב
ידי שותתת דם
ממגע פרי הצבר,
מותירה את ההווה
סמוק פנים

בלילה הזה מעירני
קול דיבורה

אור השמש דועך
בכל יום פיסה נוספת של
אור נמוגה

הם שתפו פעולה.
אומרים
כי אין זה נאה
להעביר ביקורת
על מי שהיה
שם

נבצרות זמנית.
כבר כמעט שישים שנה
המדינה חיה
בנבצרות זמנית.

הניתן לגעת בזעקה הבוקעת מבעד לחשכה
להחזיקה בידה
ללטפה

אמונה
חתולה
בת שנה
לידה ראשונה
ואחרונה

אני נוטש עצמי
דרך לא נאותה
ללכת

השעון המעורר יצלצל
שעה אחת
מאוחר

עצב
נשים בוכות בשעות האור
כשהערב יורד
קולן נשבר
אני אוסף דמעותיהן

לחושים
נטייה
לצור שיח
מילים מתוך רומן
זניח

ביקורת
שוחטים נשים קדושות.
לאחר בישול גווייתן
בשרן ערב לחך.
שותים דם ילדיהן
הוא טעים,
מרווה.

בירושלים
יש רחובות שפניהם
מסרבים להיפרד
מן הנפרדים
מבטם לא אומר
שלום

והמצפון נע וזע
לאן שמכוונים אותו
כזומבי המפיק רגשות

החיים כבורסה
לניירות ערך

היא קוראת בשמו של
הכלב

כמו במפתיע
חרטום הספינה שלי
עומד לעלות על
שרטון

אינטרוספקטיבי
לו יכולתי לברוח
לא הייתי נמלט מבית המטבחיים
טוב לי להישחט עם אחיי
ואחיותיי

שוב
אני מביט בחבל הפשתן

סיגריה זרה במאפרה
עשנה משחיר האפלה והשקט

ועתה
אני הולך אל
מקום
אליו לא שאפתי

לעתים עין סורקת
תאי גוף

בשעה אחת
באחת
כל הנפשות נלקחות אל
האח הגדול

כאב
מהדומיה השוררת לאחר המוות
בוקעת זעקת נכאים

הרהור
עתה
השמש עולה.
אולי בפעם האחרונה
קרניה חודרות לעיני בבוקר
חסר מגן.

שכבה נוספת של בגד
מוסרת
מוטלת
על רגע חולף של לילה

הרהור
אישה אוהבת גבר
שיש בו עדנה
במינון הנכון
לא יותר מדי

אני מחפש דמיון בשוני
שוני בדמיון
שמזכיר לי

טבע
העדר
זקוק למנהיג
שיראה לו את הדרך
לאן בדיוק עליו
ללכת

עוברים
לא נוגעים
למרות כובד מילתם

עכשיו
מעבר לצומת
אני מנסה לשחזר
את כמות המכוניות
שחלפו שם

עדיין
אנו עומדים על הדם.
התחלנו מאחד
הגענו למאה
האם נגיע לאלף?

כל דמעה מאופרת
בעפרון

ילדתנו עזבה את
גופה

נעלה את המתים
לירושלים
נבנה להם מגדל
ראשו בשמיים

אני מפריח טבעות עשן
חולם על סלסולן
המתרחק

דומה כי השעות
שחולפות
גוססות

גורל
המילה שלא נאמרה
בזמן
מופיעה כציור של
בית

געגוע
ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך?
המה כולם במחנה השמדה
ממתינים לסכינו של
שוחט.

מביט בקנאה בטובע
הנאחז בקש
יש לו תקווה
היורדת עמו למצולות

עכשיו
שארית גופי רואה
גבהים
מצולות

ולזיכרון
אין אף ופה
אינו יכול לחוש
בריח המוות המתקרב

הוא היה שם
בשבילי
חלפתי הלאה
בשבילי

אני רואה את העמק הזה
מבטו חדל להתמקד

הנך שוכנת בכך רגלי

הרהור
המכונית שלי עצרה
אולי זה הדם
שלא
הגיע לראשי -

איני יודע
מה יהיו רצונותיי מחר

חלקי מידע מעורפלים
מתפזרים
עם עלי שלכת
מתפוררים

בעוד דקה
כשהשיר יידום
אמנע מלחשוב על
מילים שמרפות אחיזתן

לעבור לעולם אחר
ביום חורפי
להשתחרר ממעטה כפור
בבוקר

טבע
לבו של כדור הארץ
מתחמם
ידי שעונו נעות
בחוסר מנוחה

לעתים
פני השמיים לובשים
הבעה של חשרת עבים

יש לי זכות לזרוע רוח
לשתול עץ אטד
להביא כמה ילדים
שאני רוצה -
פיה יורק
מילותיו.

אתנה
עיניה קשורות
יופיטר
מראה עצמו
בשמיים

הילד שנשא את הר בראשית
לא נברא

לא אראה עוד
את הבית
שלי

הנה עתה יורדים
גשמים בלבו של

עלה אל הפסגה

ההר האחרון בשרשרת
חושף קדקדו

ייסורים
לעתים
אני מקנא בכל חיה
מסוג אדם.
בעיוור שלא רואה

אתמול
סיפורים דמו לשירים

כשהעיניים מתרגלות
לצבע האדום של הנהר

בראותי צבע אדום
איני יודע אם זה
צבע
דיו
דם

תחנת היעד
היא התחנה האחרונה
לשם
התכוונתי לנסוע

הגות
אני מנסה לתור
אחר צל
החמה
כהרגלה מכה על
אדמת עזאזל

כמיהה
רוצה לצלול בבריכות
עיניך
לנשום עמך נשימתך

ילד לא נולד
עלם ועלמה מאושרים
צלילי מרש נישואין

הרהור
לקראת
סופה של דרך
ישנם נתיבים שנפרדים

כל השכול ההוא
מהלך אימים על
גשר צר של
הווה

הגות
השמש עולה.
ממשיך קו חיים
ממקום בו
עצר

אהבה
מעבר לים, ירוק עצי יער
אינו דוהה.
פרחי חורש מדברים בשפת
אהבה אל

ביקורת
פעם
כרסמו מנדטים
בקול ענות חלושה

תחושתי
אולי גופי מקדים
זמנו
אוזניו סופרות
צלצולי שעון העיר

איני יודע
מי אוחז בקלף המוות

ולא הגעתי אל הקצה
עכשיו

העולם החדש מתרחק
גם הישן

לפעמים
מקרון רכבת

למילים
יש מיתרי קול
כמעט כמו לפסלי אבן

שני חצאים של
אביב
מאמינים כי
ביחד

בחוט ומחט נתפרים השמיים
שם קרע סמוי
שם קרע גלוי
מלאכה מאומצת שלא

מי ישגיח עליך
כשתיפול למשכב?
(אל תעזוב אותי)
אין מי שמטפל בי
עכשיו.
(נטשתי)

רגע של גילופין
באמבט

הרגע הזה
אשר מחליף קודמו
יומת ברגע הבא
רגעים מתים קבורים בזיכרון

אלוהים
אות מתעברת מרוח
הקודש
עדיין בעצב תלד
משפט

רוח קדים
מעלה אבק
פותח
חלון
מתאבק
זורע זרע

הגות
קרן אור ראשונה
נגלית עירומה
מערפילים.
רוח אמש

גופות של נרצחים
מתבשלות
במים רותחים עם
תבלינים

אהבה
שלחתי מבט ממושך
בראי
אדולף הקטן הביט
לעברי

עוד מלון נבנה על
פיסת הטבע היחידה
תיירים עולזים על
שפת האגם האחרון

חמה של יום אתמול
יורדת
אמש היא שכנה
שם
היום כיסוה רגבי עפר.

אני רואה אותם
מניעים גלגל תחנת קמח
לאחור.
האם הלחם יחזור להיות
קמח?

הרהור
מה תעשה נקבה
שלא ניחנה
בחמודות בת חוה?

ערפילי
פעם דימיתי שמפלצות דומות
בשעות האור.
ברדת ערב הן משנות צורה.

לשם מה משורר שירו יסביר ?
מדי ערב סופר הוא
שעות אחרונות
אולי גופו כבר נרקב בין
רגבי עפר?

האם לסוף יש מראה
טעם
ריח?
שאלתי עצמי ממרחק
אלפי קילומטרים
משם.

זכרונות
כיצד נדע
אם הגשם שירד
לאחר
שבעים שנה

הרהור
הם אוכלים עתה.
נא לא להפריע!
הם אוכלים
גופות של תינוקות

עצב
חומות מחנות ההשמדה
נאטמות
שעריהן נסגרים על
מנעול ובריח

גורל
יד, רגל, ראש
כרותים
שגרת חיינו
שגרת מותם.

והרכבות שוב נוסעות
ונושאות מליוני בעלי חיים

מצב
"חכם בורח מאבק פורח"
שיננו באוזני.
"אל תלך לשם"
אני כבר שם

האם המילים הנכתבות בדם לבנו
צובעות בד שלטנו,
מצעדנו מרעים
באותיות קידוש לבנה,

מתי הם יחדלו לרקוד על
הדם?
אולי
נביט אל הנידונים למוות

הרהור
אנו מותירים שובל דם
בשובנו משיט
בנהר

שוקת המים שלי נשברה
אני מהלך
על קצות אצבעותיי
לא להעיר

אימא,
לאן נעלמו עקבותיו של
אבא?

שיווי משקלה של
מציאות
מופר
בפסיעה חפוזה

היא לימדה אותי לשיר

ההר ההוא כרע למרגלותי
אף על פי שהיה שם

הרהור
הייתי עטלף.
שטן בדמות חיה
מסוג אדם
להג

הרהור
אֵלִי
מִנְחָתִי הֶעֱלֵיתִי
בִשִׁמְך נֶחְפַּזְתִי לִקְרֹא

אלוהים
אֵלִי
הַאֶחֱסֶה בְצִלְך
וְצִלְך מִשְתָרֵעַ לַיִל וָיוֹם

ילדנו רב חובל
מנצח על גלי ים
סוערים

אלוהים
צינת גופי נודדת אל
אש הכרתי
דומה
שהיוצרות התהפכו

אולי קולו מהלך
לאורך מסדרון

אני יוצר שלולית קטנה
מאלכוהול
מבצע תנועות של
חתירה

הוא היה כאן
במושב שממולי
שותה מכוס בירה
יתומה

שלושים שנה אחרי
עדיין
אני שב
לעיר הקודש

אכזבה
דור הולך ודור בא
שמות הקורבנות
מתחלפים

הרהור
השמים לא בוכים על
בעלי החיים
האחרים

האדמה סופגת הכל.

את הדם הקרוש
הטרי
את הדם שעוד לא
בא אל קרבה.

בשל קרני השמש
מצבת השיש כבר חמה
הרגליים עדיין קרות
מהלכות

שמש קר עולה על
הר כנען
נגה על קירות
ומצעי מטה

שנה היא טיול זמני אל

שנה חדשה,
לידה אחרת. מוות נוסף.

לפתע
הפנים משתנים
העיניים שולחות אלי
מבט אחר

עכשיו
תקתוקו של השעון
שונה

ילדנו
לפלא הפך
לא היה דבר
שיכול

גורל
משפט מתפרק למילים
מילה מתפוררת
לאותיות
האות האחרונה דוהה

יום הולדת אחרון.
מחר
אכתוב
תפילת אשכבה

"מי נטל חייכם?"
שואלת לשוננו שלא חפצה
במענה.
"לו המתים היו יכולים לדבר"
מקרקרת בטננו,
"היינו רוצים לשמוע
קולם?"

צפוף פחות
שקט
מישהו עדיין
מנהל

אינטרוספקטיבי
מעלות החום מטפסות
מפלס מי הים
עולה
מהאש אל המים
מהמים אל
האש

אני מחפש צל
עדיין
אין חדש תחת שמש
קופחת
בדמיוני אחבר אות בית רפויה
לסוף מילה

שואה
והם מסתובבים בין שרידי המחנה
כדי לזכור את עובדי הכפייה
והטבח שארע לפני זמן רב.

הם ממיתים עצמם
באוהלה של תורה.
טוב למות למען
השם.

כישלון מעוור
מעבר
טעות יולדת טעות.

ולא רואים את סופה של
הטרגדיה
רק את דמם השפוך של
בעלי החיים

מהו צבע דמם של
הנספים?
"שקוף" הם אומרים,
צורבים בברזל מלובן
עוד מספר בבשר
החי.

ועתה
ההווה שוב נשבר
דווקא כשכפות הרגליים
פוסעות
על חוף מבטחים.

כאב
לו השואה היתה מאחורינו
היינו שותקים.
בונים "יד ושם" חדש
בדומיה.

מנסה לזהות את האיש במסכה
ששוכב
תחת גלגלי המכונית

תודה לך אמי על
שהבאת אותי
לכאן
לדור עם המתים

ואני
מתגבר
מעלה את מילות התופת.

לפני
מערומיך מביטים

אני מסובב את הגלגל
לאחור

אינטרוספקטיבי
תמונה
בוראת מילים של
שחר
אשר יכול היה
להפציע.

עצב
איננו רוצים לראות
תמונות קשות של
מציאות.
אלו עשויות לעורר

שתיקתי
שלא נודעה
אני שומר
קרוב לחזה

דומה ששפתיי חשות
בטעם אחר
לשוני נוגעת ברקב?

מאמין בכוחה של
מילה
אני נושא תפילה
לגשם

בנשוב הסער
שערה משערות המוזה


לרשימת יצירות הצילום החדשות
טבע
אל היצירה
צילום של 30X40 ס"מ במקור

מעובד דיגיטלית
אל היצירה
צילום 30X40 במקור

טבע
אל היצירה
צילום ש/ל 30X40 ס"מ במקור

דיגיטלי
אל היצירה




לוזר!

פרובוקטור.


תרומה לבמה





יוצר מס' 67496. בבמה מאז 10/5/06 9:04

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לבנימין וולמן
© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה