"המוזיקה זה החיים שלי..." אמר.
הגבה הימנית שלי עלתה מעלה, הבעה של - מה אמרת
עכשיו? איפה שמעת את זה? ממני?
חשבתי שרק אני חי את המוזיקה.
המוזיקה שחודרת לרגשות שלי בצורה אבסולוטית, מלווה
אותם יד ביד, כמו ילדים קטנים ההולכים יד ביד לגן
לפענח מתוך תמימותם את החיים, לגדול ולהבין, וכל
שניה כמו כל צליל אחר, לפעמים קצת צורם, לפעמים עדין
ורך...
הוא הסתכל עלי בצורה מוזרה, הוא לא הבין את משמעות
המשפט שאמר כרגע...
הוא לא מבין את משמעות המוזיקה:
שלכל רגע יש את המנגינה שלו, שלכל רגש השיר שלו,
שלכל צעד יש את הכלי שלו.
וככה הם חיי - סימפוניה...
ועכשיו אני מנגן באקוסטית.

בדידות על כל איש סיפור, עוד אחד ממליארדי הסיפורים שקיימים בכל אחד, והם מספרים את סיפוריהם בתאווה נמרצת, משחזרים כל פרט שולי או לא שולי בחייהם, קוראים ללא עצירה של מחשבה ממאגרי הזכרון, לא עוצרים אלא שופכים מידע עובדתי עם הפן הרגשי שלהם.

אורות טול-כרם אורות טול-כרם מלבנים את החשיכה שוכב עם כולן ורק עלייך חושב רעש כלים כבדים חותכים את השקט ריח של דם, מבט של טורף ומן רגע טירוף משחרר זעקה, צרחה איומה, מתענגת איתו ואותי כבר הרגה

זיכרון ללא שחר (כל אהבה בימינו) אהבה ובים הזיכרון הזה אין גלים סוחפים, יש רק חוף רחוק, אולי זה חוף מבטחים, ובו השמש לא שוקעת והלילה לא מאיר. ורק נקודה מרגיזה שלך משאירה צלקות של חיוך, אך זוהי רק צלקת כי הבעה איני מוצא בפניי.