|
ילדית 89'.
מזמינה אתכם לחטט לה בנפש.
וחם, בקופסא קרה, בודדת.
בוכה מצער בקופסא ששותקת.
|
תנסה להבין שדבר לא חשוב פה,
חוץ מלשתות דמעות של אחרים.
|
ורק השתיקה הזאת,שכבר לא מביכה אותי כלל, משמשת לי כמתנת
תנחומים למפסידים, לילדה שהפסידה את החופש.
|
בכי, שלי
לא ילדה, אישה.
לא חניכה יותר, מתחננת שיבין.
אין קליטה, המרחק הרג אותה.
|
אני מצטערת, אבל הכל נעלם.
|
ורק עכשיו גילית את מחירו, השווה יותר מהר של זהב.
ומחירה של אטימות, אטימות לא משתלמת.
|
מי יציל?
מי ישמע התרסקותו של לב?
|
לפעמים זה נדמה כאילו רק את קיימת, כאילו כל השאר הם רק
שאריות...
|
לשום מקום רוצה להגיע, כשמגבת בידי השמאלית
ובימנית צלחת.
רוצה להיות שם, בזמן שאבא כבר סורג לי חצאית.
לפתוח איזו דלת, אוחזת באיזה מנעול.
בנעלי בית רצה עד הסוף, שנגמר רק לא בביאליק.
|
ואינך יודעת,אינך מצליחה להחליט, אם להוריד את הקסדה ואת לב
הפלדה שאף פעם לא בשימוש חוץ מבבית.
|
הקצוות נמסים.
לי זה לא אכפת, כל עוד זה לא נוגע בי.
שום דבר לא מרגש, לא חדש לי.
|
לא מאפשרת לך לראות כלל, אך זה מרגיש כאילו דווקא ברגע זה את
רואה את הכל מלמעלה...
|
|
|
אם הבוטנים
אמריקאים-
שיתגיירו! |
|
