[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










אל היצירות בבמה האהובות על בת-אור ברזלאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי בת-אור ברזלאל היוצרים המעריכים את בת-אור ברזל
מי זאת בת-אור ברזל? זאת שאלה טובה...
לפעמים היא בעצמה לא בטוחה שהיא קיימת אבל מכורח
התרחשויות המציאות היא מוכחת כטועה.
נולדה ב-1983 שזה מוקדם מדי או מאוחר מדי אבל בטוח
לא מדוייק. כך גם כל היצירות שלה. המקום בו ניתן
להיות בלתי מדוייקים ככל האפשר - העיקר שזה יקלע
"בול".
שלבים אחרונים של סדר... דברים שאני רוצה להתנתק מהם
עברו לארכיון ובהמשך ירדו לגמרי...




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
"מה שקרה... מה שקרה הוא שאנשים אוהבים ליצור גיבורים. אנשים
צריכים גיבורים - דמויות שניתן לפנות אליהן בעת צרה לעידוד או
עצה. היא היתה גיבורה. תמיד חזקה, תמיד אומרת את הדבר הנכון
בזמן הנכון לאדם הנכון. אני הכרתי אותה במקרה דרך חברים ומיד
הבנתי שמשהו שם לא ב

ייסורים
הטלפון נשמט ממני בבהלה. מי זאת במראה? אני לא מזהה אותה.
עיניים נפוחות מבכי מלוות בשקיות שחורות-ירוקות "מחמיאות",
השריטה החדשה כמובן, שיער פרוע אבל את כל אלה כבר ראיתי עלי
בעבר - הוא חדש.

דיאלוג
"אני מקשיבה לך." היא אמרה. "באמת נחמה גדולה!" השבתי ומיד
התנצלתי, "אני מצטערת, לא התכוונתי להעליב, זה פשוט שאת כאן כי
את חייבת ואני מדברת על הדונג שממלא את אוזני הסביבה...
"נראה לי" אמרתי, שאם הייתי מעשנת, עכשיו הייתי מדליקה סיגריה
ומתחילה בסיפורי העצוב


לרשימת יצירות השירה החדשות
געגוע
עוד שיר שיכנס למגירה - אם המשכת הלאה
כנראה שזה לא היה מעולם מה שחשבתי

עצב
איך לא רצית לעבור דירה כי פחדת שהוא יחזור
ולא יוכל למצוא אתכם,
איך אתה פוחד לישון כי הזמן נראה לך אוזל,

ייסורים
מתי הפסקתי גם אני לנשום?
זה שווה את זה?
זה קרב אבוד,
התפזרתי לרסיסים בחלל
ואין איש
שיאסוף את השברים.

אכזבה
ואם זה לא אתה
זה תעתוע הדמיון

אין לי סוף אופטימי לשיר
עם משאלות מתגשמות,
פרפרים ופיות.

לדחוס קילוגרמים של משמעות
לתוך רגעים סתמיים.
לכפות אהבה אבל זה רק בכתבים.

את לא כמוהם.
את גם לא רוצה להיות, מסתכלת עליהם ברחמים מהצד,
נזכרת בעבר הלא רחוק בצער ושמחה שאת לא שם.

בדידות
לאחרונה זה נראה כאילו כולם שכחו
שלפרחים יש גם ריח מלבד צבע בולט לעין,
שגם בשקט יש אלפי צלילים,
שלראות זה יותר מלפקוח עפעפיים.

אמונה
המוח אומר שצריך לעזוב,
אך מגנט הלב עקשן מתמיד.
הדמעות שנושרות ללא הרף מעיני היבשות
מערפלות את האופק הסתוי.

אכזבה
בעודה זולגת מטה מטה לאורך הלחי ועד הסנטר
היא הפכה קרה יותר ויותר

בדידות
אי אפשר לרוץ עם משקל עודף,
השארתיו מאחור...
וזו רק אני פה, מוקפת אנשים שרצים ולא עוצרים

אמונה
אי אפשר לעמוד במקום,
ללכת לאחור זו בכלל
אפשרות?
מדרגות גדולות, מדרגות קטנות
להביא סולם?
אני פוחדת.

אכזבה
לסיפור שלי אין סוף ורוד,
על אביר, קוסם או נווד
שרגע לפני שאהפוך לפסל,
יפשיר את נטיפי ליבי המתפורר.

פתאום כשהסתכלתי פנימה, לא ראיתי כלום.
במקום שפעם הייתי, נותר חלל.

כל הדמעות שלא זולגות
מפריעות לי לדעת
את הכאב הזך.

בעודי שוכבת בתוך הזהב הזה,
כשהשמש מפשירה את אחרון נטיפי הקרח שלי,
והרוח מלטפת את פצעי ומגלידה אותם,

חולם כמו הרוח שמנגנת בעלים
עף כמו ציפורים
בשלל צבעים.
קל ויפה כמו קרני השמש הזוהרות

בדידות
אי שם, הרחק הרחק,
מעבר לים ולהרים,
מעבר ליערות ולאגמים,
ניצב לו סלע איתן.

קצרצר
שוב ושוב
באותה נקודה

אהבה
מחר אני אמורה לראותך באקראי
כפי שמתוכנן

תחושתי
אני לוקחת קופסא קטנה של רגעים.
קופסא שעשוייה מדברים מוזרים,
שגדלים מתחת למיטות.
אני מכניסה לתוכה את החיבוק.

ביקורת
אתם לא מסתכלים בצלילי ההתרחשות,
לא חשים בצבעים
לא טועמים את החום.

עצב
מדהים איך כל הלכלכוך לא נגע בך
והשנים רק טיפחו אותך
יפיפיה כאילו גדלת על כר דשא רך
ומלטף...

אמונה
יודעת שאתה מקשיב לתפילותיי,
רוחץ את נפשי בדמעותיי,


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
היפרדות
אני כותבת בקודים,
כי השפה הגלויה מפחידה אותי, כי מעולם לא סיפרתי מהתחלה עד
הסוף ואני לא יכולה להתחיל עכשיו.
פעם אחת, הורדתי משמר וסיפרתי כמעט הכל. נראה לי, שהפחדתי אותך
יותר מאשר אותי (אם זה בכלל אפשרי), ואז למדתי לקח.

חוסר אונים
האוויר רווי עשן המכוניות עומד באפי וממאן להיכנס.
הירוק היחידי שיש כאן נשקף מהרמזור בצומת הקרוב דרך מרפסת
הכביסה.

כמיהה
לי כמעט אסור להילחם, אבל אני לא יכולה להפסיק...
עד שתקרא לי לבוא, אחכה מחוץ ללבך.

התבגרות
הנה זה מתחיל.
אפשר לאלף בני אדם לעשות הכל.
איך ששומעים את צליל הצופר החלש מתחיל,
משפילים מבט, מרכינים ראש, ידיים לצדי הגוף.

התבגרות
מקריאה במחברת השירים שלי, אני מגלה איך כל חיי מתנקזים פעם
אחר פעם לאותו מקום.
המקום הזה בנפש של העלמה במצוקה בלב היער או שלכודה במגדל
גבוה, או אולי זאת שנפלה לנהר...

זכרונות
פעם כתבת על גן עדן שנמצא מעל לעננים,
תיארת את היופי הטהור במקום בו האדם טרם נגע.
פעם כתבת שירים וסיפורים על פיות, נסיכות ונוודים.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
מתכננת בראשי את הנאום של "סלח לי אך אני חוששת לפתוח לך את
הדלת"

הוא הביט בי, במבט התמים אך נוקב שלו, ואמר: "על מי את מנסה
לעבוד? את פה בדיוק כמוני."
אתם מבינים, הוא צודק, אני פה, לא בורחת לא סוגרת דלתות. להפך,
מנסה לחפש תירוצים רציונליים לזכות ההישארות... אין לי פאנץ'
ליין חושפני ומוחלט לסיפור שלנו. הוא רק אחד מאלף.




אל הארכיון האישי (13 יצירות מאורכבות)
איי,
איי זה לא נכנס

והמבין,
יגמור


תרומה לבמה





יוצר מס' 36474. בבמה מאז 6/6/04 11:26

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לבת-אור ברזל
© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה