|
הוא שלי עכשיו
מכווץ ודרוך
מתמוסס ומתפתל לפי אצבעותי
|
לכמוה.
להתגעגע אליך עד מוות.
|
ואתמול אחד פגע בך וכל כך הצטערתי. וכל כך בכיתי.
ראיתי אותו חודר אליך, מניח עליך ערשת דכאון שאולי כבר הייתה
שם.
|
מבצר מבודד
על ההרים, שלג יורד,
אני בכותונת לבנה ודקה
ולא קר לי.
|
כולכם עושים לי רע.
כן, כולכם.
|
פחדיי
הם חורים חלולים
שלא תצליח לאטום
במילים ונשיקות,
|
אתה מתחמק ממני,
אני מרגישה את זה.
אתה מתחיל למות,
והפעם באמת.
|
יד ביד נענו בדרך אפלה, צרה וחשוכה.
יד חיוורת, לבנה וריקה מדם
שלובה ביד חיה ונושמת.
|
הוא מלטף אותי בעדינות,
מלמעלה למטה,
מצמרר מפחיד ומרגש באותה עת.
|
|
|
"לא נורא,
שמעונק'ה. אולי
בפעם הבאה
תצליח."
אמא של שמעון
פרס, 1930. |
|
