|
או! טוב שבאת.
"בשירים הן מצליחים מעט מאד, אם כותבים אותם בגיל
צעיר. צריך לחכות עם אלה ולאגור דעה ומתיקות במשך
חיים ארוכים ככל האפשר ... כי שירים אינם, כסברת
הבריות, רגשות (הללו מצויים במוקדם מאד) - אלה הם
ניסיונות. למען שיר אחד הכרח לראות הרבה ערים, אנשים
וחפצים, צריך להכיר חיות, נחוץ לחוש איך עפות
הציפורים, ולדעת את התנועות אשר בכוחן נפתחים הפרחים
הקטנים כל בוקר. הכרח לשוב ולהרהר בדרכים העוברות
במחוזות בלתי-ידועים, בפגישות בלתי-צפויות, ובפרידות
שהיו חזויות מזמן ... לא די בכך שיש גם זכרונות.
צריך לדעת לשכחם שעה שהם משופעים, וצריך שיהיה אורך
רוח מרובה כדי לחכות עד אשר יבואו ויחזרו שוב."
("רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה" לרילקה, בתרגום
ישראל זמורה)
המוות מתעבר בי, אבלונה
ואני חשבתי שלא את מותי אמות.
אז ישנם לילות טרופים שאני עוטה את הזמן המאובן
וכותב לך על הפחד
|
כמו ילד קטן, אנולה, מפחיד אותי
הזימזום הזה שאחריו, אני יודע,
יבואו ההבהובים הכתומים
ויתפוצצו לי הירושימות בתוך העיניים.
|
אם למות עכשיו
אז
להיות בלתי-מורגש
|
ראי כמה גאווה יש
בשתיקתו המתרחקת של האיש
היודע מתי ללכת.
|
...והיא -
עירום וערגה באה אליו
|
בכל יום אני חסר דבר.
קודם שארית השיר
אחר כך
כפות הרגליים.
|
הנני
הנה גם הנער עקוד ראשו
|
מקלעת שקיעות בעלים, עטרת לפרי ולצער.
זרועות מתארכות כמו פגישה בצללים,
צומחות בהירות מן השער
לאמור הנני.
|
בשנתך אומר לך:
בשעה הזו לא נכתבים שירים.
הרוח המלקטת שברי הדים
איננה שירה.
|
כל עוד נעולה -
בידך אם נישאר אבודים
משני צדי הדלת
|
אבל בבוקר הן ישנות
מכונסות בכנפיהן
תלויות במהופך
מן החרכים.
|
מול זרותי הפתאומית
כאילו התייראה ממני, העיר הזו
חרצה רחובות חמים משוננים
|
זה לא צמא.
אלה השפתיים שקהו מן השתיקה
כל לכתי אלייך
|
בגאון עירומך נישבו בני הפרא,
נאספו אל נווך תאבי גוף ואוכל
ונפתח פונדקך להם לעת ערב
ופרעו בבתולייך כפרוע רוח באוהל.
|
שקיפות של נהר,
או השתקפות מטוס.
|
בדיוק כאן
שמות נקווים אל ענפים ירוקים
בזרם
ואני יכול לפרוש את שמך הלבן בידי
|
בשר ודם ראיתיך
עולה ויורדת
בסולמות הגוף
|
כמו בשיר יפני
אמך שמעה את לכתי מעלייך
ושאלה.
|
איזה חסד היה כשהקדמתי לזרוח
על ימים שאבדו לך. במלואי
הייתי עולה מעל טבעת המשווה
|
החול
המפוסל בנחשולי ירכיה
לומד עכשיו את
נשימות שדיה השקטים
|
אני צריכה רק מקום לישון הלילה, אמרת
והנחתי לך להיכנס
|
בוא נשחק, למשל
מחבואים
בחדרי מדרגות,
קודם אתה העומד.
|
אחרי כל זה נשארת
ואני שוב חופנת אותך
|
את אומרת שזה החורף האחרון וכבר סוף העונה.
צובעת שיער בגוון עונתי ומסבירה:
עכשיו הזמן לדברים הזולים
שיעזרו לעבור עד האביב ואז אפשר לוותר
|
סירות שעגנתי פעם אל שמך
מותרות עכשיו
|
עד הנה הבאת אותי:
לשחת עצמי לדעת
|
כעדן, הושלך לי על פני נהרות
פיתויו של נחש קדמוני.
|
ולא היה עד לנשיקתנו.
רק הים למטה נשך שפתי איים
ושני זקנים על החוף
הביטו מעבר לנו
|
פתאום החורף.
הלימון צועק צהוב
|
בינתיים אני מביטה בצאלון,
חולקת איתו עונות
|
לפי חולצתה ראיתי שחם לה
ולאחד משדיה קראו
רייצ'ל.
|
עוד מעט לא אהיה
אלא צל ארוך, עיוור לשירתי
|
יפה שתיקתך לך
כשאת נעצמת,
הלומת עין השמש
ונצחית לרגעים
|
אל הארכיון האישי (12 יצירות מאורכבות)
|
אביה האיום אני
מזהיר אותך!
יגאל עמיר לא
חברה יגאל עמיר
לא משחקת. |
|