|
 125381067 icandoitall
איה קט כותבת קטעים קצרים בעיקר.
איה קט אוהבת לקבל תגובות על מה שהיא כותבת.
איה קט הגיעה אל העולם במאי שנת 88.
איה קט למדה לשרוק עוד לפני שלמדה לדבר.
איה קט למדה לדבר ומאז היא לא מפסיקה....
love me, feed me, don't ever leave me..
תעשו חיים!
נ.ב איה קט רק רוצה לציין שהיא הרבה פחות דיכאונית
ממה שמסתמן כאן..
בדמיון שלה, העניינים מתחילים להתחמם. בדמיון שלה, בדיוק לפני
הכניסה הגדולה, הוא עוצר הכל, מנשק אותה במצח ואומר לה-
"אני כל כך אוהב אותך"
|
"זו לא הדרך שלך"
"זו לא?..."
"זו לא"
"אבל הגעתי כבר עד לכאן"
"תסתובב, יש זמן, תן לי להוביל"
"אבל כמעט שהגענו, בוא, עוד פוש קטן"
"להתראות" הוא אמר
ובלי עיכוב נוסף, הוא השאיר אותי שם, לבדי
ליד האבן הגדולה הכחולה
נשארתי בלי גוף, אני.
|
וזה כואב כמו ריק שמסרב להתמלא
מסרב להתמסר למשהו אחר
|
וכמו ענן גשם קשוח
סופם להתפזר
להישכח
|
מחוץ לחלון, הירח קורא לי לרדת
ואני רוצה לעלות.
|
אני עומדת להנות ממגע ידך על הכתף שלי
להתרגש מהמבט הזה שלך
לאהוב כל רגע איתך בין הסדינים הנעימים
לחייך כשאתה שם ולחייך גם כשאתה רחוק
|
הרגשה של בדידות שהיא מוכרת, שהתרגלתי.
חיוך ריק.
אין לי מושג.
|
ואם לכולם יש מטען
אז למה אצלה זה כמו עוגן קדום
שתוקע אותה
יציבה אומנם
אך בתוך ים סוער
|
ואם יש לה את כל התשובות
אז למה היא לא מצליחה כבר לקום
ואם לכולם יש מטען
אז למה אצלה זה כמו עוגן קדום
|
רציתי לתאר את יופייך העשיר
רציתי.
ניסיתי.
|
ואני כותבת מתוך בדידות.
אולי ככה מישהו יבוא לחבק אותי.
ואני אוכל לבכות קצת.
|
מה שבטוח זה שאני לא בוכה.
עדיין לא.
אין לי בכלל זכות.
|
זה דורש ממני קצת לוותר
היא לעומת זאת לא צריכה לתת כלום
רק להיות שם
|
טיאטאתי את הרחמים העצמיים
שפכתי אקונומיקה על כל כתמי המחשבות האובדניות
את כל החרדות הכנסתי למדיח
העברתי פעמיים סמרטוט על כל הטינה
|
כאן אסור לרוץ, ילד. תהנה מהדרך. מהנוף. כי אם תרוץ, כשתגיע
לסוף אתה תראה, שכולם נשארו מאחור.
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
