|
בשנת 1987, אי שם נולדה לה ילדה
ומרגע שיצאה רק דיברה ודיברה
אז אמרו לה "במקום לדבר, תכתבי"
אז כתבתי
את צריחותי כבר הפסקתי לצרוח
ושעות המצוקה כבר חלפו
אך הכאבים שכאבתי מאותו הרגע
|
הפרפרים בבטן כבר מתחילים, אני יושבת בכיתה, שקטה מתמיד וכנראה
נראיתי קצת מוטרדת כי המורה שאלה אם הכל בסדר, עניתי לה שכן
ושאני רק עייפה.
|
אני עומדת על קצה החלון
יש לי שתי אפשרויות: 1. לקפוץ, 2. להיכנס חזרה פנימה
אם אני אבחר לקפוץ או שאני אמות או שאני רק איפגע ואז מי יודע
מה יקרה .
|
אני כבר לא יכולה לבכות מרוב כאב לא יכולה, כ"כ עסוקה בלנשום
שהדמעות לא יוצאות. אז אני מכריחה את עצמי, ברוב תומי חושבת
שאני אבכה וזה ייפרוק את הכאב ומכריחה את עצמי לבכות, אבל זה
לא עובד, הכאב עדיין שם, לא מתגבר אומנם אבל עדיין שם.
|
כשפעם שאלו אותי איך אני מתארת את עצמי, חייכתי חיוך מר וציני
ואמרתי "כלבה חסרת לב", הסתכלו עלי במבט מופתע.
|
ומה אם מחר אני הופכת לחתול? או לעץ? בעצם לפחית, מחר אני
הופכת לפחית! איזה פחית? שאלה קשה...
|
זהו, אני לא יכולה לעצור יותר את הדמעות, אני מעיפה מבט קטן
מסביב לראות שאף אחד לא מסתכל ופורצת בבכי, אני מתכופפת אלייך
ושמה עלייך יד, אולי כדי להחליף את היד שהיית בוודאי שם עליי
ומחבק ומנחם אותי אם היית יכול.
|
איך ביום יום אני יכולה לזכור את הזמנים הטובים שהיו לנו ויחד,
את הכיף שהיה לי איתך
אני שונאת שהיא מזכירה לי איך איבדתי אותך
|
זה נפל עליה בבת אחת.
היא נולדה לתוך זה, טוב לא ממש נולדה לתוכו אבל מגיל צעיר היא
כבר בזה. היא קמה עם זה בבוקר, אוכלת עם זה צהריים והולכת
לישון עם זה בלילה.
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
הייתי רוצה
כשאני לידך,
המנגנת בנבל,
לצבוט בך מעל,
ובאצבע לפרוט לך
באמצע.
פילודמוס |
|
