|
היו לי פעם חלומות כול כך גדלים.
הלב נשבר ואספתי את השברים הדבקתי הכול.
אבל הוא נשבר שוב וחלק אחד נאבד
זה לא היה אותו לב.
כשהוא נשבר בפעם השלישית וויתרתי
ואת השברים כבר אי אפשר לאסוף.
ורק תראו לי מי אמר שהזמן עושה את שלו
אני אראה לו את הלב שלי.
עוד עברה בי המחשבה לא לעזוב עכשיו, אולי עוד כמה ימים או
שבועות, אבל הרגליים חשבו אחרת.
|
ובת-ים נחה לה על ענפים. על שבילים בלתי נראים, נראים צעדים של
חיות בלתי נראות,
בקתה על שתי רגליים, עומדת בלי חלונות ובלי דלתות.
|
הסרתי בגסות את המסכה מהפנים, השיער הבלונדיני גלש, העיניים
הירוקות נפקחו לברק בחושך לא כול כך קודר, הצלקת הזאת בלטה כול
כך...
הלא זאת אישתי?!...
|
כאילו זה עתה ראתה קרן שמש ראשונה
|
הוא סתם עמד שם ובהה
בחיים החדשים שניסח בקירבתה.
|
ידיי מלטפות בשקט
שלא תרגיש
|
הספד עלוב ברחובות ניצחון
שוב פעם אני לבד
כותבת מכעס ומועקה בגרון.
|
קודם יעלם החום ויתנדף הריח
תחושת המגע תאבד.
והשקט יצרום באוזניים קטנות,
|
אין אוהבים ממך,
בענפייך החיבוק החם,
והעולם נראה קט ותם.
|
תותים מנומשים על דוכני שווקים,
נמשים, דמעות התות הנמחץ בחבילת תותים,
מייגע בתחתית,
|
עודך מתפתל מן הבוקר
וזוחל אל קרבי
עד ייפתחו עיניי מהחלום
למרחק ימים
|
טהורי הלילה, תחת חפותו
של הגשם הראשון
אישה מרה ואש זרה חבטה בה
ואומר אדמה, אימי תמות חכמה
|
ברקת עיניו המסגירה ניחוחות
צלולים של בלדות
גנובות מהרחוב, נמלט
אל בנייני האפור המשופץ,
|
באותם הימים חשבנו על ילדים
הגענו למסקנה שילדים הם פרחים
אז עדיף שיגדלו בגינה של השכנים
אבל גם אנחנו היינו פעם ילדים
|
אני יורדת למים
עירום גופי כביום היוולדי
שטוף אורות הלבנה
|
ענק אפלה שקיבלה
מהתמימות המופקרת
|
נסיעה טרופה מוצא לא מוצא
מה שאיבדתי אז.
בין שעות הערביים הישגי גובה שונים
אני עף ונוגע, אותך איני יודע.
|
לרבוץ שם בפינה
לכתוב את המילים הללו בעת אכזבה.
להביט ולבעוט הרחק
מעבר לזרמי הזמן,
|
עשן מתענג,
נשכב על אויר צח.
הרים של כאב,
בפלאים של שמחה,
|
האובססיה להרגיש את הדמעות
|
הוא אף פעם לא ישוב אליכם
בגלל הדמעות
ורק הדמעות שאחרי המוות
נשארות על קבר רדוד.
|
לא, לא אגיד מילים יפות
רצית בבריחה
אז פיזרת לך חיוכים אחרונים
כאילו היו עלי שלכת
|
שנינו
היינו לרגע, מאחורי העולם.
נזלתי בתוך עגלי זיעתך,
נשמתי גניחתך,
|
עיניי אינן נעצמות בחושבי עלייך,
זוהר פנייך אשר הפך לשחור עיניי.
את מביטה בחיוך,
אך עליי לא תתעלי, אני יודעת,
|
היא נפצעה מהשמש
עד היום על פניה יש נמש
ילדה שהלכה והשתגעה
בגלל היותה בודדה
|
השכיבני אל הקבר
להרבות האהבה.
|
הוא נושק ומרגיע
או נותן לי את מה שלא מגיע.
מספק רגשות
חחחחח או מנסה להחמיא לחסרונות.
|
והבטתי באישה יפת מראה
היא עישנה סיגר
שהדיף ריחות אפופים של טבק
טעמה לראשונה את היין הצרפתי הלבן
|
לבד,
תני יד אהיה לך המקום
בין צמרות הברושים
|
תשוקה,
אנו רואים אליה בעיוורון.
זמן מועט,
הלב נופל ומתרסק כאבן על אריכי בטון.
|
צר עולמו,
מי שרואה את האופק.
|
אל תוך שפתיי ברכות מושלמת מענגת את חושיי
ובלשון חלקה על עורי הרטוב...
|
ספוגה בריח שלך
אני שוכבת עירומה
כביום היוולדי,
נטולת מטעני רגש
|
משמחתה של השמש הראשונה
נפלה שלכת,
היא הרכינה ראשה
מעל קרניה המשתקפות במים,
|
תיקרה כקיר נמוך ושחור נופלת,
לתוך ריח קל של פחם
|
הפרצופים המחייכים מביטים מעל
אחד החיוכים עכשיו נפל,
כאב עז בי נוזף
ודם על ידי עכשיו נוטף.
|
היית לי כעץ במדבר
לנוח תחתיו, ענף לישון עליו
מוגנת מכל חטאי האל.
|
והנה הוא
ליד ברכיי
קרוב רחוק
|
יש משהו בפינת הרחוב הזה.
שרוולים של חולצה מנופפים לשלום,
מכנסים מתקפלים שוכבים לישון,
|
על הקרב הם כבר אולי ויתרו,
אך עדיין בוערת תקותם
כשלהבת הסטורה ברוח
|
יש לי דמעות עכשיו שאספתי אחריה
במרוצת השנים, פעמים כה אחדות
אך בכמויות שהותירו לאוקיינוסים למלוך.
|
תמיד הוא שם בין חילופי העונות
וסמטאות השיממון.
משקיף על כיכר ולא טוען לנכון
או לא נכון.
|
מאז ראייתיך בפעם האחרונה,
בכל דמעה אמת
|
הוא היה שר?
לא, גם אין לכך שום משמעות
משום שהיא עדיין חשה
את התחושה שהוא הותיר
|
לרגע הוא ראה
פיסת שמיים כחולים
אבל לא היה שם כחול
ומעולם לא היה.
|
כשהיתגלה שבעלה בוגד בה היא החליטה לעזווב לתמיד
|
את רצית לטייל איתי באגמי השמש
להתעטף בקרניה השורפות,
אך כל פעם מישהו לקח
גנב את מבטך.
|
כמה שכבר נמאס לי מהכול אני רק רוצה לצעוק, ללכת לישון ולא
לקום פה מחר.
ויש לי כל-כך הרבה לספר לך כול יום משהו חדש אבל אתה לא פה,
אני רוצה לגעת בך
|
שלום לך חברתי האהובה
אני הולכת אל המוות הלא נודע
אני פוגשת בעצי שלחת מפוחדים...
|
במכנסי חופש כתומים מלאים כתמי דרך...
|
מקום חשוך אשר כמוהו לא היה עוד, צללים של יצורים מזעזעים
מתחבאים באפלה, רק אם יש בך האומץ והרצון לראותי ישן בין
זרועותיה של חן אהובתי, הם לא יפגעו בך. רק תפילתך תוכל לשחרר
את כתם הדם הגדול שליד רגלייך "מונח" שנים. אלפי לילות מרים של
בכי, לא נותרו בי עוד דמ
|
בית החזה עולה ויורד באיטיות ואת עדין איתו אולי יותר קרובה
מפעם, אבל רחוקה מכאן אלפי קילומטרים הוא מדבר ואת שקועה
בלכעוס על עצמך על הבחירה הלא נכונה, שלך.
|
ואני אחכה לאביב הפעם במקום אחר, לח יותר.
|
לא רואים את הרע שבך בגלל שהטוב והקסם מסתירים הכול מחביאים את
|
בעקבות קריאת הדרמה "אנטיגונה"
|
אל הארכיון האישי (23 יצירות מאורכבות)
|
|
בתגובה לשאלה של
מה קדם למה -
התרנגולת או
הביצה - מה זה
משנה? ממילא
שנייהם מסיימים
את חייהם
בצלחת.
פילוסופיה בגרוש
מאת בננה
במצוקה. |
|
